| משה קרסו ובני משפחתו הגיעו ארצה ב - 1924. הם
התמקמו בשבועות הראשונים ברחוב יפת ביפו, בשכנות למשפחת מטלון ומול
אבולעפיה. שכנם מוסא מטלון היה משפטן בבתי דין המוסלמיים, ומטפל בהכנת
חוזים, בעיקר בענייני מקרקעין. בפגישתו עם שכנו משה קרסו הציע לו להקים
שותפות לרכישת קרקעות מערבים, בתנאי שיהיה למשה קרסו לפחות 3,000 לירות
להשקעה. משפחת מטלון, שהגיעה ממרוקו בשנת 1817 ,
הייתה המשפחה היהודית הראשונה שהתיישבה ביפו. אבי המשפחה, יצחק אהרון מטלון,
היה מביא יהודים מרמלה בימים הנוראים, כדי שביפו יהיה מנין לתפילה. המשפחה
עסקה בסיוע לקליטת יהודים מיד עם עלייתם ארצה. היא הייתה קולטת העלייה
הראשונה . היא הקימה את "דאר אל יהוד", מלון קטן לעולים החדשים.
בשנת 1914, כשפרצה מלחמת העולם הראשונה,
גירשו הטורקים את היהודים ואת משפחת מטלון מיפו. "אתם מרגלים!" הטיחו בהם,
"אתם עוזרים לצי הבריטי שבא להפציץ את יפו!" הטורקים העמיסו את יצחק ואת
מלכה מטלון ואת 11 ילדיהם על עגלות והובילו אותם למחסה, ומשם לזכרון יעקב.
המשפחה התפרנסה בדוחק. מלכה נשכה שפתיים וטיפלה ב-11 הילדים. היא הייתה
אישה חזקה, ממוצא רוסי, שבאה ממשפחה חרדית שעלתה לירושלים ממוסקבה.היא כבר
נולדה בירושלים. היה נוהג באותם ימים להביא בתולה מירושלים ליפו ולהשיאה
לאחד היהודים הבודדים שבמקום. היא דיברה אידיש ובעלה דיבר ערבית.
בכל זאת מצאו שפה משותפת. בשנת 1917 עם תום
המלחמה הרשו הטורקים למשפחת מטלון לחזור לביתם ביפו. בנם משה היה כותב
בקשות לאנשים, בטרם התייצבו לפני כס המשפט. הוא היה איש העם, ידע מהו
מחסור, הבין מהי עוולה, נפש האדם הייתה נהירה לו. הוא הפך לאחד מנכבדי יפו
ואף היה חבר מועצת העיר.
יחד עם שותפים חכר בדרך יפו-תל אביב שטח קרקע ליד
הכביש הראשי, וב- 1921 הקים בו 24 חנויות. באותה תקופה היה מחסור בחנויות
שסחרו עם יהודי יפו, ועל ידי זה מנעו את השתקת המסחר היהודי ביפו בימים
ההם.
העסקה הראשונה שעשו משה קרסו ומוסא מטלון
הייתה בגבול יפו- תל אביב, באזור שממנו צמחו ברבות הימים רחוב הרצל
והרחובות שלידו המקבילים לרחוב וולפסון. בהמשך רכשו משה ומוסא עוד שטחים
בדרום העיר, לידי שכונת שפירא של היום, וקראו להם "גבעת משה א", "גבעת משה
ב", "ירים משה", "רמת משה", "גן משה" ועוד, על שם משה קרסו ומשה מטלון.
לרבים מעולי יוון לא היה כסף ומשה קרסו אפשר להם
לרכוש מגרשים בתשלומים של 2 לירות בחודש.
מוסא מטלון ידע לדבר עם הערבים, לא רק בשפתם,
והוא אף נראה כמותם. על ראשו היה תרבוש אדום והעברית התנכית התגלגלה מלשונו
בשטף. משה קרסו היה הולך איתו לרכוש מהם אדמות, יושב בשקט ומביט משתאה
בתהליך הארוך והסבלני. מוסא מעולם לא דיבר על עסקים עם הערבים בפגישתם
הראשונה. השניים ישבו איתם שעות, דיברו על הא ודא, והיו גם רגעים ארוכים של
שתיקה שהופרה רק בקולות מצמוצי השפתיים השואבות את הקפה החם והמר מספלונים
קטנים. כאשר הוגשה כוס הקפה השנייה, קם מוסא מטלון ללכת. "מוסא, זה לא
יפה," אמר לו משה בהיותם כבר בחוץ, "הם מציעים לך עוד קפה ואתה קם והולך."
"כאשר הם מגישים כוס שנייה, זה סימן שעלינו ללכת," חייך מוסא מטלון
בסבלנות, " יש לערבים מנהגים רבים. אתה עוד תלמד אותם."
משה ומוסא קנו שטחי אדמה גדולים מהערבים,
עשו פרצלציה ומכרו אותם ב"פרוסות" קטנות, כחצי דונם למגרש. הם גם קנו כרם
גדול באזור שממנו צמחו הרחובות שנקין ואחרים , עד שדרות רוטשילד, ומשם -
כרם גדול נוסף - רוב שנקין ועד הבימה של היום.
בין השנים 1939 עד 1944 קנו שני השותפים
אלפי דונמים בג'ליל, בין הקנטרי קלאב לאזור התעשייה הצפוני של הרצליה.
הקנייה נתקלה בקשיים רבים, היות שהערבים
איימו בפסק דין מוות על כל ערבי שימכור אדמות ליהודים. היה צריך לטפל
בקנייה בתחכום ובזהירות. אדמות ג'ליל היו בבעלות השיך בידס, השיך של ג'ליל,
ומוסא מטלון היה מכר טוב שלו וידידו. הוא ידע שהשיכים הערבים זקוקים תמיד
לכסף מזומן בשביל לנסוע לבלות בביירות שבלבנון - העיר ביירות הייתה באותם
השנים עיר קיט משגשגת, מרכז הבידור והשעשועים במזרח התיכון, בייחוד בעונת
הקיץ הלוהט.
מפעם לפעם היה השיך בידס מבקש הלוואות של כמה
עשרות לירות ממוסא מטלון, ונותן בתמורה שטרי חוב. כאשר החוב שלו היה תופח
לכמה מאות לירות, היה בא אליו מוסא מטלון ומציע לו שבמקום כסף ייתן לו
אדמות. השיך בידס, כדי שלא יבואו אליו בטענות למה מכר אדמות ליהודים, היה
אומר:" לא מכרתי אדמות, מכרתי חולות. אם יש יהודים טיפשים שמשלמים כסף טוב
עבור חולות, למה שלא אמכור? מה אני יכול לעשות עם חולות? אני לא יכול לעבד
אותם,"
השטחים האלה , בין הקנטרי קלאב לאזור התעשייה
בהרצליה, עדיין פנויים. הם מהווים כיום רזרבה רצינית של קרקעות לפיתוח דרום
הרצליה.
|
