|
שלום אונגר - חלפים ועודפי צבא
בשנות ה - 40 וה - 50
כאשר שכן עסק המכוניות בבניין ברחוב הרכבת פינת רחוב החשמל, אני זוכר
את אבי, משה קרסו, מבקר אצל תלמיד ישיבה צעיר בשם שלום אונגר. כבר אז
היה להם משהו במשותף - שניהם למדו בבית המדרש בילדותם. אבי למד בחדר עד
גיל בר המצווה, אז נאלץ לפרוש ולנהל את חנות המכולת של אביו.
באותן
שנים אני לבדי ניהלתי את עסק המכוניות, ואבי התפנה לטפל בענייני כספים,
תרומות וכדומה. הסתבר לי בדיעבד, לאחר שנים, שלאבי ולשלום אונגר, היה
נושא משותף נוסף על התעניינותם בתורה ובגמרא – "גמילות חסדים". בפעם
הראשונה, כאשר ביקש ממני אבי לתת לאורחו שלום אונגר סכום כסף מסוים
בעבור גמילות חסדים – תמהתי על הסכום, אבל אבי הרגיע אותי : אל תדאג
הוא יחזיר את הכסף.
לימים, עשה שלום אונגר חיל, והקים את אחד העסקים
הגדולים ביותר בעודפי צבא, והיה מקור לאספקת חלפים במחירים סבירים,
ולפעמים זולים מאוד, בעבור משאיות גדולות, אוטובוסים, ג'יפים, ואפילו
רכב צבאי.
הוא היה שם דבר בשוק החלפים והמכוניות. "תנסו אצל שולם
(shulem)", הייתה האמרה הרווחת בשוק. הוא היה מרבה לנסוע לחו"ל לרכוש
סחורה, וכמובן שגם אני הייתי מרבה לנסוע, וכמה פעמים נפגשו דרכנו שם,
בדרך כלל בניו יורק. היה קל להעביר את הערבים בחברותא עם שלום אונגר.
אני זוכר שפעם סיפר לי שהוא חוזר מאסיפה שנתית של כל סוחרי החלפים
המשומשים ועודפי הצבא שהתקיימה בלוס אנג'לס. השפה המדוברת והנאומים
בכנס היו באידיש, מאחר שרוב הסוחרים היו יהודים.
בהזדמנות אחרת פגשתי
אותו באטלנטיק סיטי, שבה התקיימה התערוכה השנתית של תעשיית חלפים
ואבזרים לרכב ולציוד מוסכים. הסתובבנו יחד בין הביתנים, ובביתן אחד
רכשתי בלעדיות על מכונה מיוחדת להדבקת סרטי בלמים במקום מסמרות. בעלי
הביתן הציעו לי באותה הזדמנות חגורות למנוע ומסבים לדינמו במחירים
זולים מאוד, רבע ממחיר השוק. התפלאתי על המחיר הזול ובקשתי לראות
דוגמאות. הן נראו יפות ואיכותיות – ואף על פי כן נזהרתי, והזמנתי סחורה
רק ב- 1,000 $. לאחר שהסחורה התקבלה בארץ, התברר שבחגורות שכחו להכניס
את חוטי הניילון, והם נקרעו כעבור שבוע עד 10 ימים. ובאשר למסבים, רק
מקצתם היו חדשים, והיתר היו משומשים שנוקו מחדש..
שלום אונגר, שהיה
לצדי בזמן שהזמנתי את הסחורה בתערוכה, הלך והזמין ללא ידיעתי, סחורה
בשווי של 5,000 $. הוא היה בטוח שאם אני, חיים קרסו, קונה את הסחורה,
סימן שהיא טובה – ועל כן הגדיל את הזמנתו פי חמישה. לרוע מזלו הנזק
אצלו היה גדול יותר, ויותר מכך, הוא הבין שגם אנשים פיקחים יכולים
לעשות טעויות.
קורות חייו של שלום אונגר, כפי שהוא סיפרם לי ולאחרים,
היו מרתקים ומעניינים כאחד. הכיצד פליט, תלמיד ישיבה, הצליח להפוך לאחד
הסוחרים המצליחים והגדולים ביותר בעסקי חלפי מכוניות?
להלן סיפור חייו
כפי ששמעתיו ממנו:
"...כאשר פרצה המלחמה ב-1939 הייתי בן 23, תלמיד
המדרשה לרבנים בהונגריה. היות שחשתי בסכנה המתקרבת, החלטתי לברוח
ולהגיע לארץ ישראל בכל מחיר. האפשרות היחידה שעמדה לפני הייתה להגיע
לנמל קונסטנצה בים השחור, ומשם באונייה דרך הדרדנלים והים האגאי לחופי
הארץ.
בדרך לא דרך, לרבות ,הברחת גבולות", הגעתי לקונסטנצה ומצאתי שם
עוד כמה מאות פליטים כמוני. חיכתה לנו שם אונייה, שראתה ימים טובים
יותר. יחד עם עוד 400 פליטים הצטופפנו על סיפון האונייה המיושנת. אך
שלטונות הנמל, בלחץ הבריטים, עיכבו אותנו שלושה חודשים בטענה שהיא בלתי
חוקית. לאחר מאמצים רבים, ושכנוע בשפה שגם הרומנים מבינים (הרבה כסף), איפשרו לאונייה להפליג.
ההפלגה בים השחור והדרדנלים עברה ללא בעיות, אך
בים האגאי על יד החוף היווני התקלקל המנוע ומצאנו עצמנו ליד כפר דייגים
יווני. אני, יחד עם עוד שני צעירים, שחינו לחוף והגענו לכפר. אף אחד
מאיתנו לא ידע יוונית. פתאום אני שומע שמישהו צועק ומקלל את אשתו
בהונגרית. ניגשתי אליו והסברתי לו את מצבנו, שאין לנו מים ולא מזון.
אמרנו לו שאנחנו מוכנים ללמוד לדוג ובכך לשלם בעבור המזון שלנו.
הדגשנו
בפניו את הצורך הדחוף במים לאנשים באונייה. הייתה שם באר מים נובעים,
כמו כן היו להם בקבוקים גדולים (ג'רות) שהיו נתונים בקש. העמסנו את
מכלי המים על סירה ומשם לאונייה.
התחלנו לעבוד, ודאגנו גם לנמצאים על
האונייה. הצטרפו אלינו שלוש בחורות. כך חלפו להם עוד שלושה חודשים.
בינתיים הספקנו לפרק את המנוע ותיקנו את התלתל (connecting rod).
הודינו מקרב לב לדייגים היוונים שעזרו לנו והפלגנו לכיוון חיפה.
היה
עלינו לחמוק מאוניות הסיור הבריטיות, וכך הגענו בלילה לחוף בת גלים.
היינו כמה עשרות צעירים, שהצלחו לחמוק מהבריטים, ולרדת מהאונייה טרם
שנתפסה בידי הבריטים והוגלתה לקפריסין.
בסירה, בחשכת הלילה, הגענו לבת
גלים, שם חיכו לנו טנדרים, שבתוכם התכסנו בקש ובירקות כדי שלא יגלו
אותנו הבריטים.
בדרך לא דרך, נסענו כל הלילה למקווה ישראל, שליד תל
אביב, דחפנו יותר משנסענו, היות שקטעים רבים בדרך לא היו סלולים.
נשארתי במקווה ישראל ועבדתי במסגרייה. המנהל של בתי המלאכה היה דוויד
ליבוביץ', שלימים בנה את הדווידקה - והיה לו חוש טכני. ספרתי לו שאני
בוגר המדרשה לרבנים בהונגריה, ושאני מעוניין לתת שיעורים בתלמוד וכך
להרוויח קצת כסף.
דוויד ארגן לי שאתן שיעורים בתל אביב. 5 מיל מכל
תלמיד, 20 תלמידים, וכך הרווחתי 100 מיל נוספים. הרבה כסף באותם ימים
(1000 מיל בלירה). אבל זה לא סיפק אותי. חיפשתי מקום עבודה נוסף, הכי
קשה, שם קרוב לוודאי משלמים הכי טוב. דוויד המליץ לי לנסוע לים המלח,
שם חם מאוד ומלא ברחשים.
נסעתי לים המלח ופניתי למנהל המסגרייה, לנגוצ'י.
"כמה אתה רוצה ?" שאל.
"לפי צעירא אגרא," (לפי כמה שאעבוד).
עבדתי קשה מאוד חודשים מספר עד שיום אחד הכרעני החום הכבד והתעלפתי.
מנהל מפעלי ים המלח היה יהודי רוסי בשם נובומיובסקי. היתה לו מכונית "ביואיק".
מנהל המסגרייה, לנגוצ'י, סיפר לו על הקורה אותי, על חריצותי.
נובומיובסקי גילה עניין, וביקש שאכנס לחדרו במפעל.
"מה אתה רוצה לעשות
?"
"להיות עצמאי".
"במה ?"
"לא יודע".
"למה עצמאי ?"
"כי אבי אמר לי:
תיזהר ממשרה בכירה בגיל צעיר, פן תישאר בה כל החיים.
פעם בשנה לך לבית
הכנסת, לא יותר, כך שתזכור את צור מחצבתך. ודבר שני – אל תשקר בחיים. אז
לא תצטרך לא זיכרון ולא עיפרון."
סקרנותו של נובומיובסקי גברה. "שמעתי
איך עבדת, אם אתה באמת רוצה להיות עצמאי, בקשה אחת לי אליך: זו כתובתי
בירושלים, תבוא אלי כשתהיה עצמאי וספר לי מה אתה עושה." בתוך כך מסר
בידי מעטפה חתומה. "תפתח כשתגיע לתל אביב," הוסיף.
אף כי הייתי סקרן
מאוד, את המעטפה פתחתי רק כאשר הגעתי לתל אביב. לתדהמתי מצאתי שם שטרות
של כסף בסך כולל של 175 לירות, שהיו ערכן של 5 משכורות. במצורף מצאתי
גם מכתב ממיטיבי: "צידה לדרך שתהיה עצמאי".
ימים אחדים לאחר הגיעי לתל
אביב, שמעתי שלתחנת הרכבת הסמוכה הגיע קרון עמוס פחם ממצרים. עבודת
הפריקה המלוכלכת לא משכה איש. התשלום על כן היה גבוה יחסית. 200 מיל
ליום. אני, עם בחור בשם גלומבך ועוד בחור התייצבנו בפני המנהל
ברקוביצ'י, ואמרנו לו שאנחנו מוכנים לקבל עלינו את העבודה.
אמרתי
לבחורים שלי שאם נעבוד מהר - נסיים את העבודה בתוך 8 ימים. לכן, שכשברקוביצ'י היה הולך הביתה, היינו מעמיסים חלק גדול ממה שפרקנו
וחוזרים ופורקים אותו למחרת. כך שהעבודה נמשכה 22 ימים.
שמתי פעמי
להתאחדות עולי הונגריה, שם פגשתי מהנדס הונגרי בשם רויכטר, שעבד בצרפת
כמה שנים בשיפוץ ובחידוש קוגלגרים (מסבים) ופלגים. הוא חיפש מישהו
לעבוד איתו.
ברחוב הרצל, לא רחוק, היה מתקן אופנועים בשם סטפן אוסלנדר.
בקשתי לבדוק אצלו אודות המהנדס הזה, רויכטר. סטפן אמר לי :"האיש יודע
על מה הוא מדבר."
העסק הראשון שלי היה ברחוב לוינסקי, שם קניתי מחרטה
יחד עם המהנדס רויכטר.
העסק של משה קרסו היה מאחורי בית הדר, היכן שמ.מ.סי
היום. שם פגשתי לראשונה את משה קרסו. היה איש חכם. נדדתי בשלושת רבעי
העולם וחוכמת חיים כזו לא שמעתי ולא ראיתי. היה נוהג לומר : "שותף לוקח
חצי רווח, אבל רק עובד רבע."
ביושבי במשרדו סיפרתי לו כיצד פרקנו אני
וחברי את קרון הפחם. "אתה תגיע רחוק," אמר, "בוא ואלמד אותך איך להיות
סוחר."
אצל משה קרסו עבד אהרון מונטקיו, בן דוד של חיים קרסו (אמו,
אחות משה). הוא היה ליצן גדול.
מונטקיו פנה אלי ושאל: "אתה מתעסק גם עם
חלפים ?"
"כן," עניתי.
"איך אתה מכיר חלפים ?"
"מביאים לי חלק ואני
מתקן," עניתי.
"לא, אתה צריך ללמוד את הקטלוג בעל פה, " אמר מונטקיו.
הוא הביא לי קטלוג חלפים של 'פורד': "תלמד בעל פה ותחזיר לי."
ואכן
שקדתי ושיננתי את הקטלוג. מאחר שהייתי תלמיד ישיבה ובבחרותי שיננתי
משניות כל היום – המשימה לא הייתה קשה מדי עבורי. למשמע בקיאותי – צחקו
ממני. למשמע הצחוק הגדול יצא משה קרסו מחדרו. בפנותו אל היושבים במשרד
אמר :"יבוא יום והוא יצחק עליכם."
זה היה בתחילת שנות הארבעים. בקיאותי
בתלמוד סיקרנה את משה קרסו. הוא ביקש לשמוע ממני את קורות חיי. סיפרתי
לו בקצרה. שמעתי ממנו שאף הוא יצא לעבוד בגיל צעיר.
"התחלתי לעבוד בגיל
13," אמר משה קרסו.
"למה ?" שאלתי.
"רציתי לעזור לאבא. ללמוד תמיד היה
לי זמן – לעזור לו לא !"
"שמעתי שמספרים שיש אחד מעשירי ישראל ," אמרתי
, והתכוונתי בדבריי אליו, למשה קרסו, "שנוהג להרים גם מסמר מהרצפה אם
נפל, לומר: ראשית, כל מה שנוצר צריך להשתמש בו. שנית, מישהו יכול לדרוך
עליו ולהיפצע ואולי להרעיל את רגלו. הוא אוהב להשוות זאת לדליקה: ברגע
שפרצה – עם כוס מים תוכל לכבותה. לא עשית זאת – הרבה מים לא יכבו
אותה."
בהאזינו לדבריי, הוסיף משה קרסו : "כאיש צעיר הבנתי – יש לתת את
הדעת על כל דבר ולא לזלזל בכלום. אחרת, אנשים יכולים להיכשל, ואם זה
קורה אצלי – זו בושה," אמר.
איש חכם היה משה קרסו, רואה למרחקים.
זאת
לימד אותי :
- לפני כל מעשה, תסתכל. תבין מה השקיעו בזה, עד שייצרו את
זה.
- אל תעמיס יותר מדי על אופניך, עד כי יתהפכו, ואז תעבוד יותר קשה.
- כשתדבר עם אדם, תחשוב גם מה הם מחשבותיו שלו, כאילו היית הוא. איך ?
– תחשוב מה היית אתה עונה, לו אמרו לך את שאתה אמרת לו.
- דרך אחרת –
ניתן שתקרא הפוך את אותו הדבר.
- אם אתה רוצה לקבל – אז גם תיתן.
כמה
חוכמה, בנושאי כספים, בינו לבינה, בכל תחום.
אשתי שרה ז"ל, רואת חשבון
במקצועה, מתמטיקאית, עבדה אצלי 52 שנים. יום אחד נלוותה אלי. בפנותה
למשה קרסו שחיבב אותה, אמרה : "מר קרסו בעלי רץ יותר מדי מהר."
ענה לה
משה קרסו :"את מתמטיקאית. תסבירי לו שקודם צריך ללמוד ללכת אחר כך
לרוץ."
הייתה למשה קרסו דעה נחרצת על נשים: "בית זה האישה. כמו שהאישה
נראית כך נראה ביתה."
נוצרה אפוא ידידות, חפה מכל אינטרסים. סתם רצה
לעזור לאדם שרצה לעזור לעצמו. אהבתי אותו מאוד. את חוכמתו. כל שבוע
הייתי בא אליו ללמוד תנ"ך ביחד. הטרגדיה של משה רבנו הציקה לו. אדם שכל
חייו הקדיש לבני עמו. אלוהים לא אמר למשה : דבר אל הסלע ויהיו מים. אבל
משה ידע שמדיבורים לא ייצא כלום, אז הכה בסלע.
לדעתו לעם ישראל יש מחלה
– שונא כישרונות ואוהב כישלונות. יש בו הרבה קנאה. קינאו במשה – וזו
אכן הייתה הטרגדיה שלו. הוא הגיע לפסגת ההר ומשם אפשר היה רק לרדת.
ושלמה המלך - הוא כתב שלושה ספרים.
בצעירותו – שיר השירים – כי הנך שמח
בצעירותך.
בגיל 40 – משלי – כנאמר בגיל 40 לבינה.
בגיל 70 – קהלת –
"הכול בעבר היה לי, בניתי, הבל הבלים הכל הבול."
זאת לא הבין משה קרסו:
"קשה לי להבין אותו. גם אני הגעתי לגיל 70. בגלל זה לא רציתי להיות איש
ציבור, הכול עשיתי בצניעות, בסתר ולא לפרסום."
פעם קראנו יחד את פרשת
"תרומה". כנאמר – "איש אשר יצוונו לבו, תרמו את תרומתי."
"מר קרסו, למה
שלא יקראו אנשים ויתרמו כמוך ?" שאלתיו.
"לא, כי כתוב: 'איש אשר יצוונו
לבו יתרום, ולא איש אשר יציינו שמו יתרום..."
באחד הביקורים שלי אצל
משה קרסו נכנסו שני אנשים. אחד מביניהם היה גבוה ושמו אורן. משה קרסו
מסר להם מזוודה מלאה כסף. הוא הציע להם : תספרו את הכסף. אך הם לא רצו
לספור.
משה סיפר לי בסודי סודות שאותו אורן, היה איש קשר של המפלגה
הקומוניסטית, וחבר של השר הצ'כי סלנסקי. הוא היה אמור להעביר לידי השר
את המזוודה עם הכסף בשדה התעופה בווינה, תשלום בעבור רובי ה'מאוזר'
הצ'כיים.
חיים נכנס לפתע לחדר ואמר: "יש עניין דחוף."
"תיכנס יותר
מאוחר, אני עסוק." משה לא סיפר לבנים.
את ילדיו אהב מאוד. נהג לומר :
"תן כבוד לילדיך, כשיש אנשים. ומוסר תטיף להם רק פנים אל פנים. זאת
למדתי ממנו, עם שני ילדי. הוא ראה דברים מרחוק, ולא שכח דבר. "אם יהיו
לך ילדים – תגדיר לכל ילד את תפקידו. אצלי אריה המתכנן, חיים המפעיל,
בנימין חבר של כולם ושלמה במטוויות.
" עוד הוסיף :"...אל תקפוץ גבוה
מדי, ואל תרצה להיות עשיר מהר מדי. לבנות בית לוקח זמן... להרוס בית זה
מהר. חומת יריחו נפלה מתקיעת שופר... אבל מעולם לא שמענו על חומה
שנבנתה על ידי תקיעת שופר."
מעולם לא דיבר על פוליטיקה. כשהיה עסק הביש
במצרים אמר: "עם הבנה בונים מדינה, ובמריבות (אפשר ל)החריב אפילו את
החלום."
תמונתו עד היום בחדרי, חיוך מלא חוכמה.
בכל עת שאלתי את עצתו
גם כשנהפכתי לסוחר אמיד. תמיד קיבל אותי. תמיד היה לו זמן אלי. הייתה
לנו שפה משותפת.
כוחו של עצמאי – אמינותו ! משה קרסו עזר לי בהלוואות.
תמיד כמה שביקשתי נתן. לא ביקשתי הרבה, כי גם טובה צריך לבקש במידה.
עוד אמר: כשעושים עסק – לא לדבר.
וכשהעסק רץ בוודאי לא לדבר, כי אז
המתחרה יידע.
משה קרסו ודוויד ליבוביץ מ'מקווה ישראל' נתנו לי דרך בחיים. ואני
אסיר תודה להם עד היום.
ואכן כל חיי הייתי עצמאי מאושר. חייתי חיים מאושרים וישרים, עסקתי
בחלפים, בעיקר בנושאים צבאיים, טנקים, מכיר את כולם בעולם."
|
