|
ז א ב
ק ו פ ו ל ו ב י ץ ז " ל
כתב: חיים קרסו זאב
היה אחד המנהלים בקבוצת קרסו והיה אחראי על מחלקת הנדל"ן. הוא ליווה את
החברה משך תקופה של 40 שנה. הוא היה אדם מוכשר, מלא מרץ עם הרבה חזון,
ונאמן למשפחה. למרות שלא היתה לו השכלה פורמלית, היה לו ניסיון רב
בחיים. בין הישגיו יש להזכיר את בניית סניף החברה בחיפה, בניית
הסניף בבאר שבע, רכישת מתחם רחובות לאחסנה ולשיווק מכוניות ניסאן,
רכישת 8 דונם אדמה בראשון לציון, ובניית המוסך המרכזי שם, וגולת
הכותרת, רכישת 100 דונם אדמה בצומת כנות והקמת המרכז הלוגיסטי של
הקבוצה, הכולל מחסן מרכזי לחלקי רנו, מחסן מרכזי לחלקי ניסאן, מתחם
לאחסנת 3000 מכוניות, בתי מלאכה, משרדים ועוד.
להלן קורות חייו כפי שסיפר למראיינים אותו :
"... נולדתי ב- 1932 ברומניה. בן יחיד להורי. אבי היה איש עסקים
אמיד בעיר יאסי שצבר את הונו מיבוא זיתים מיוון. סבי היה איש טקסטיל
עשיר שסחר עם תעשיינים מלודז' שבפולין. עם עליית הפאשיזם באירופה
בתחילת שנות ה-30, החל השלטון הרומני להתנכל למיעוט היהודי. אבי נתפס
והוצא להורג יחד עם יהודים רבים אחרים. כל משפחתי ברחה והגיעה לבוקרשט.
כשמלאו לי 15 הצטרפתי כחבר לתנועת הנוער של "הציונים הכלליים", וב-1947
יחד עם עוד נערים ונערות עליתי על אונייה שהפליגה לארץ ישראל. השלטונות
הבריטיים לא אפשרו אז לפליטים, יהודים-עקורים, לרדת לחופי ארץ ישראל
והפנו את האונייה לקפריסין. שם הכניסו את כולם למחנה מעצר. שהיתי שם
שלושה חודשים.
כאשר הוסר המצור ב-1948 הגעתי לארץ ישראל, והופניתי על ידי "עליית
הנוער" למוסד חקלאי במושבה מגדיאל. לא מצאתי כל עניין בחקלאות, עזבתי
ועברתי לתל אביב, שם התגוררתי אצל מכרים. מצאתי תעסוקה זמנית בתיקון
מרכזיות בדואר המרכזי. לאחר שישה חודשים נותרתי ללא עבודה, וגם מקום
ללון לא היה לי, היות שהמכרים עזבו את תל אביב. באין ברירה, כשבועיים
ימים ישנתי על ספסל בשדרות רוטשילד, והחלטתי שנשאר לי רק פתרון אחד :
להתגייס. פניתי ללשכת הגיוס ביפו. הפקיד, לאחר עיון במסמכים
שלי, אמר לי: "מצטער אינך יכול להתגייס, הנך צעיר מדי, בוא בעוד חצי
שנה כאשר ימלאו לך 18 שנים". רוחי נפלה. אך בעודי אוסף את
נירותיי, הבחנתי בכך שלא כל המבקשים להתגייס מציגים ניירות. המתנתי
אפוא ימים אחדים, ואז בעודי מוודא שבחור אחר מגייס צעירים בלשכה, שוב
התייצבתי. הצהרתי שהנני בן 18 וברצוני להתגייס – ואין בידי מסמכים.
הפעם גויסתי. וכך קרה שבהגיעי לגיל 17.5 הייתי לחייל. שירתתי בצבא הקבע
בדרגת רב סמל כ- 6 – 7 שנים. שנה אחת מתוך שירותי הצבאי הוצבתי כאיש
ביטחון במאהל של בדווים בדרום.
בגיל 24 השתחררתי מהצבא, ועברתי לגור עם אמי, שעלתה לארץ עם יתר
המשפחה ב - 1951. רכשנו יחד בית פרטי בן 2 חדרים בהוד השרון. לא
קל היה לרכוש בית באותם ימים. היינו צריכים לגייס 200 לירות. אמי הביאה
עמה מרומניה את תכשיטיה. הצלחנו למכור אותם, ויחד עם משכנתה שלקחנו
רכשנו את הבית.
ב - 1957 מצאתי עבודה בנמל חיפה, בחברת "אמון", שרשמה סחורות
מטעם בעלי האוניות, שפורקו בנמל. שם פגשתי את רעייתי לעתיד, מזל, שעבדה
בהנהלת חשבונות בסניף התל-אביבי של החברה. לאחר שנישאנו, עברנו לגור
בדירת הורי אשתי, ברמת יצחק. שם חיינו 3-4 שנים, עד אשר קנינו דירה
בסמוך, בסיוע כספי פיצויים מגרמניה, שאותם קיבלה אמי (פיצויים על רצח
אבי). המשכתי לעבוד בחברת "אמון" עד 1959 - סה"כ 4 שנים.
בתוקף עבודתי ב"אמון" פגשתי הרבה יבואנים ועם כמה מהם יצרתי קשר
טוב. רציתי להתקדם בחיים, להתפתח וללמוד דברים חדשים (הרי השכלה
פורמאלית לא היתה לי). התחלתי לעבוד אצל יבואן דגים קפואים, שייבא
בעיקר פילה מסקנדינביה (שהיה מבוקש ביותר) ומדרום אפריקה. חברת "תנובה"
שייבאה סחורות שהיו צריכים להישמר בהקפאה, בנתה בית קירור גדול ששירת
אותה, וגם יבואנים אחרים. לא רק דגים אוחסנו במחסני הקירור, גם פירות,
כמו תפוחי עץ, אגסים ובננות, ששווקו לצרכן בחודשי החורף.
מצאתי עצמי מעורב בבניית מחסני קירור. בתפקיד זה עבדתי 7 שנים, כך
למדתי את מקצוע הבנייה. מצאתי עניין רב בנושא זה.
ב- 1966, באחת משנות המיתון הכלכלי הקשות ביותר שהיו בארץ,
פנו אלי מחברת "המניע" - חברת הובלות - וביקשו ממני להצטרף אליהם
בתמורה למשכורת כפולה – לא פלא אפוא שלא היססתי ונעניתי להצעתם.
זו אכן היתה החלטה גורלית. אחת החברות שהשתמשה בשירותי חברת "המניע"
היתה קבוצת קרסו. "המניע" הובילה עבורם סחורות מנמלי חיפה ואשדוד.
במסגרת עבודתי בחברת ההובלות הייתי צריך לוודא שהמשאיות היוצאות
מהנמל, ייצאו ויגיעו ליעדם וכשהן מלאות סחורות. לא אהבתי את העבודה,
בעיקר לא את הנהגים – אך מעז יצא מתוק, מאחר שבמסגרת עבודתי זכיתי
להכיר את אדון מאירי, שהיה בזמנו מזכיר קבוצת קרסו.
קצתי בעבודה בחברת "המניע", והחלטתי לבקר אצל מאירי ולברר אם הוא
יכול למצוא לי עבודה המתאימה לכישורי בקבוצת קרסו.
תחילה פניתי לסידורי הרגילים בבנק דיסקונט. פקיד הבנק,
שהכרני היטב, התעניין לאן פני מועדות.
"למשרדים של חברת קרסו, יש לי ריאיון עבודה שם", עניתי.
"זאב, אתה מבזבז את זמנך, לא יקבלו אותך", אמר הפקיד נחרצות.
"מדוע ?" שאלתי בתמיהה.
"הם מקבלים לעבודה רק ספרדים, להזכירך שמך קופולוביץ", צינן פקיד
הבנק את התלהבותי. עד כדי כך - שלא הלכתי לריאיון.
מלחמת ששת הימים ביוני 1967 סיימה את המיתון. המגזר הכלכלי קיבל
דחיפה גדולה. "קבוצת קרסו" חיפשו מישהו שיפקח על בניית אולם התצוגה
החדש. הם פרסמו מודעה בעיתון.
התקשרתי עם מאירי ושאלתי אותו בקשר למודעה, והוא המליץ לי להגיש את
מועמדותי, היות שיש לי ניסיון בבנייה .
נפגשתי עם חיים קרסו. איש ארגון – דיברנו על הכל חוץ מעבודה. על
פוליטיקה - ביקש לתהות על קנקני. איש של פרטים. יש לו טעם נהדר, סולידי
וטוב. הוא שכר אותי ב - 1968 לצורך בניית אולם התצוגה החדש. 39
שנים נשארתי לעבוד אצלו. חיים הוא היחיד שקובע כאן, עד לפרט האחרון,
כמו פורמייקה, צבע, צורת מדף וכדומה. איש קשה, לא אוהב לשלם, הקדיש את
חייו לחברה, עבד עד 12 בלילה. הוא הבכור ועל פיו יישק דבר. בעזרת
בנימין אחיו החזיק את החברה. אריה היה שר החוץ, ושלמה לא התערב כלל.
בניית הבניין הסתיימה כעבור שנתיים. הבניין היה של ארבע קומות.
בקומת הקרקע, מצד רחוב ריבל, היה אולם תצוגה, ומצד רחוב יד חרוצים שכנה
חברת "אינטרפרטס", חברה שייבאה חלפים מגרמניה. ארבע קומות מעליהם,
השתרעו אולמות גדולים, עם מעליות גדולות שמסוגלות להעלות מכוניות על
הגג לאחסנה.
התעוררה הבעיה מה עושים עם ארבע הקומות – חשבנו אולי שישמשו אולם
שמחות לחתונות, אולם הדבר הצריך סידורים מיוחדים, כמו מטבח וחדר מדרגות
יותר רחב.
פגשתי ברחוב את אהרון שני, עמיל המכס של קבוצת קרסו. הזמנתי אותו
לקפה, שוחחנו, סיפרתי לו על הבניין, והתייעצתי מה עושים עם הבניין –
הוא הציע שישמש כמחסן ערובה.
"ומה נאחסן ?" שאלתי. "בשדה התעופה בלוד אין יותר מקום. המחסן שלהם
הוא בסך הכול של 180 מ"ר, והוא מלא. הסחורות מונחות על המסלול מכוסות
בברזנטים !" אמר לי אהרון שני.
" אני אציע את זה לבני המשפחה", אמרתי.
באתי עם ההצעה לחיים קרסו. הוא אמר שזה רעיון מצוין, וביקש ממני
לבדוק את הנושא.
נסעתי עם אהרון שני לגובה המכס בלוד. הוא הפנה אותנו ל"איגוד מחסני
ערובה", הדבר תלוי בהם.
ואכן, כתבתי מכתב ליו"ר האיגוד מר אמריה סבירסקי. המענה שלו היה
מאכזב מאוד: יש להמתין 3 שנים על מנת לבדוק אם קבוצת קרסו היא חברה
אמינה והגונה - דבר שהרתיח את דמי.
חודש ימים לאחר מכן, היה זה ערב יום הכיפורים, צלצל הטלפון במשרדי,
גובה המכס מלוד חפשני באופן דחוף:
"יש שביתה של עובדי המכס בלוד, הרציף מלא סחורות ואין איפה לאחסן
אותן – אתה חייב לעזור לנו !"
"ערב יום הכיפורים היום", עניתי לו.
"זאב, זו ההזדמנות שלך", ענה לי גובה המכס בדחיפות.
"אתה יודע מה – תביא את הסחורה", עניתי לאחר הרהור קצר נוסף. ואכן
להזדמנות זו חיכיתי.
במשרד הייתי רק אני ופקיד נוסף. צלצלתי מיד לאהרון שני ובקשתי
שיסייע לי. הוא הגיע יחד עם שותפו. בתוך כדי כך החלו להגיע המשאיות
מלוד, סך הכול 40 משאיות . פחד מוות אחזני.
רגע לפני כניסת יום כיפור פרקנו את כל הסחורה. במוצאי יום הכיפורים
הזמנתי אנשים לסדר את הסחורות בארבע קומות, בבניין אולם התצוגה.
כעבור שלושה ימים הוצאו כל הסחורות, והוחזרו ללוד על מנת לשלחם
ליעדם. פניתי שוב לאהרון שני ושאלתיו מה קורה, האם חל שינוי בעמדת
האיגוד. לאהרון שני לא היו בשורות טובות – סבירסקי לא שינה את דעתו גם
הפעם.
רתחתי מכעס.
הלכתי עם אהרון שני אל סמנכ"ל חברת אל על. ביקשנו למצוא דרך לעקוף
את האיגוד. ואכן, על פי החוק הסתבר שהמוביל הלאומי – אל על - רשאי
להוביל את הסחורה לכל מחסן שהוא רוצה – כאשר המחסנים בשדה התעופה
מלאים.
"לא ידעתי", אמר לנו סמנכ"ל אל על. "מה אתם רוצים ?"
"שאת כל הסחורות שמובילה אל על תאחסנו אצלנו", אמרתי,"עד כמה שאני
יודע, מחסני הערובה של האיגוד 'שוחטים' אתכם, לוקחים מכם כסף לפי הגודל
שלכם. אנחנו נהיה ב- % 50 זולים יותר !" זרקתי בפניו.
מתחת לשולחן חיים בעט בי ברגל ! סמנכ"ל אל על הרים מיד טלפון למנהל
המכס בירושלים וקיבל אישור לאחסן אצל קרסו. קיבלתי את האישור על כך
בכתב.
שנים טובות מאוד היו ל"קבוצת קרסו", עד שנפתח מחסן ממ"ן בשדה התעופה
בן גוריון ב- 1984. כל שנה הרוויחה קבוצת קרסו בממוצע, כ- מיליון $
מהשימוש ומאחסנה בבניין אולם התצוגה.
באותו זמן הציע לי חיים שיף, בעל נכסים רבים, לפקח על בניית מלון
חדש שתכנן להקים, וגם הציע לי משכורת מפתה. שקלתי את ההצעה, אך
החלטתי בסופו של דבר להישאר עם חיים קרסו – היתה לנו שפה משותפת !
בניתי את בניין "בני משה קרסו" ברחוב ריבל 24-26 , השלמה לבניין
המשרדים שהזקן קרסו בנה בזמנו. הרסתי את המוסך, שהיה מבנה ארעי עם גג
פח, ובמקומו בניתי מוסך חדש עם רמפה לעלייה לחנייה מעל המוסך.
באותה עת היה צורך בהקמת סניף בחיפה. חיים, אחרי מאמצים של שנים
הצליח לקנות שני מגרשים בבעלות פרטית (לא של המנהל) בשדרות ההסתדרות
ליד צומת וולקן. מעניין ששמו של המתווך שטיפל במציאת המגרש הראשון היה
מר בריא, אבל בכל פעם שצלצלתי וחיפשתי אותו – היו אומרים לי שהוא חולה.
הבנייה בחיפה היתה על שטח מיובש. היה צורך בהבאת טונות של פסולת
מחצבות כדי למלא את המגרש שהיה גם מלא מים. בניתי שני מבנים, אחד
למוסך והשני לאולם תצוגה, הקומות העליונות הושכרו. גם בבאר שבע היה
צורך דחוף בסניף, היות שהסוכנים שם התחלפו כל כמה חודשים. רכשנו מגרש
גדול באזור התעשייה החדש, שם הקמנו מוסך ואולם תצוגה חדשים. כמו כן
בניתי את מגדל קרסו, ביד חרוצים 12על מגרש ריק של קרסו. 14 אלף מ"ר
שטחו. התהליך רגיל – אני מציע וחיים ובנימין מחליטים. כשגמרתי את
הבניין, חיים דרש שאביא לו קבלות על העבודות שעשיתי "אצל חיים אין דבר
כזה לא להביא קבלות".
גם בירושלים, באזור התעשייה תלפיות בניתי בניין, עם חנויות בקומת
הקרקע ומשרדים בקומות העליונות.
תקופה מסוימת עזרתי לאריה גם ביבוא רכב, אבל לא אהבתי את זה. אני
אוהב לעסוק בבניין לא ברכב. ברכב, אני אוהב לנסוע.
בעבר, כשבניין קרסו הואר בלילות, עמדתי בקרן הרחובות פינת ריב"ל ויד
חרוצים, בכיתי מרוב התרגשות.
(המשך בירחון הבא) |
