|
הקמת בנק דיסקונט
בתחילת שנות ה- 30 היה המצב הכלכלי ביוון בכי רע.
יהודי סלוניקי האמידים, ולא פחות מהם, בני המעמד הבינוני והנמוך,
חיפשו מקור פרנסה מעבר לים. בעלי האמצעים, שהיתה בידם אפשרות לכך,
עקרו לערים במערב אירופה, ובעיקר לפריז . היהודים בני המעמד הבינוני
והנמוך, נאלצו להסתפק בפלשתינה. ליאון רקנאטי, היה איש אמיד וחבר
במועדון הציוני "קדימה" אשר בסלוניקי, יחד עם ידידו משה קרסו. שניהם
היו ציונים חמים וידעו שבעתיד ימצאו את מקומם בפלשתינה ולא בכל מקום
אחר.
משה קרסו הקדימו ועלה לארץ ישראל כ-10 שנים לפניו, ב- 1924.
ליאון
רקנאטי בא ב-1934 לארץ לבדוק את האפשרות לעשות "עלייה" ולהשתקע בה עם
בני משפחתו.
ליאון היה איש משכיל, ועסק בתחילה בהוראה. חושיו העסקיים,
וכן ידיעתו ושליטתו בשפות, הקלו עליו את השתלבותו בעסקים בסלוניקי והוא
הפך בתוך תקופה קצרה ליצואן טבק לשוק הגרמני ולמדינות אחרות במרכז
אירופה. מיצוא הטבק עשה חיל.
ביקורו של ליאון רקאנטי בפלשתינה היה בקיץ
1934. הוא הגיע באונייה לחיפה והעיר הקטנה שנתגלתה לעיניו שהזכירה לו
את עיר מגוריו, סלוניקי. העברית שבפיו היתה תנ"כית, ובתוך בליל השפות
שהגיע לאוזניו, השפה העברית המדוברת ריגשה אותו מאוד. בתוך זמן קצר סבב
ברחובות העיר התחתית של חיפה, מחפש אוטובוס שיסיעו לתל אביב. הוא עשה
את דרכו במהירות לכיכר חמרה, נושא בידו את מזוודתו הקטנה. עלה על
האוטובוס האפור, וויט 611 מתוצרת ארה"ב, וביקש בקצרה מהנהג: "תל אביב."
"200 מיל," אמר הנהג והושיט לו כרטיס. (בלירה אחת היו 1,000 מיל,
ושוויה היה 4 דולר ארה"ב).
הנוף הנשקף מהחלון היה צהבהב, כמעט צחיח.
האוטובוס חלף על פני שדות קוצים ופרדסים, עוצר מדי פעם ביישוב קטן. ליאון
הביט במפה, מנסה לעקוב אחר דרכו של האוטובוס. "סליחה אדוני,'' פנה אל
שכנו לספסל, "מדוע אין אנו נוסעים לאורך חוף הים ?" "כיוון שהכביש מגיע
עד בנימינה", הסביר השכן בסבלנות, מצביע על המקומות במפה. "בין בנימינה
לחדרה אין כביש, לכן אנו נוסעים דרך נהלל, עפולה, ג'נין, קלקיליה, פתח
תקווה ומשם לתל אביב." "מדוע אין כביש בין בנימינה לחדרה ?" הקשה האורח
מסלוניקי. כי עדיין לא נבנו גשרים לאורך הדרך," השיב שכנו בסבלנות.
"טרם בנו גשר מעל נחל התנינים. זה באמת מאריך את הדרך מאוד. עלינו
לנסוע 175 קילומטרים. אם היה כביש לאורך החוף, הוא היה מתמשך רק לאורך
90 קילומטרים." "בעתיד יהיה פה כביש חוף," ניבא ליאון רקנאטי, ושכנו
הינהן בהסכמה.
לא הרבה יישובים היו לאורך הדרך, שהיתה שזורה בקטעי חול פה ושם. מעט
אחרי ג'נין נעצר האוטובוס בקטע חולי, וכל הנוסעים ירדו ממנו ודחפו
אותו. ליאון הפשיל שרווליו ועזר אף הוא. את עניבתו לא הסיר. לאחר חמש
שעות נכנס האוטובוס לתל אביב, עיר קטנה מוקפת בחולות ובפרדסים.
הוא הביט נפעם בשמות הרחובות הכתובים עברית, שמע אם קוראת לילדה
לעלות הביתה - בעברית, עיניו נדדו אחרי שלטי החנויות הכתובים עברית
ונתקלו בשלט של בית קפה – בעברית, והוא נכנס. הזמין קפה שחור וכוס מים
קרים, ישב והביט ברחוב הסואן, וידע: כאן, בתל אביב, יהיה ביתו. הודות
לעברית התנ"כית שבפיו, הוא הצליח לקרוא את הכתוב, אך העדיף לדבר עם
העוברים והשבים באנגלית או בצרפתית.
לאחר שהתאושש מתלאות הדרך, יצא ליאון רקנאטי לרחוב ועצר מונית שחורה
קטנה, "נחלת בנימין 12 פינת השומר," קרא מפתק שהוציא מכיס חולצתו,
"משפחת קרסו."
"הו, משפחת קרסו, בוודאי," התפעם הנהג, "לא היית צריך לומר את
הכתובת. זהו בית גדול, אחד הגדולים בתל אביב. אנחנו קוראים לו "המבצר.
אין איש בתל אביב שאינו מכיר את משה קרסו."
"מואיז," תיקן אותו ליאון יהודה.
"פה הוא משה," התעקש הנהג,"איש עשיר ונדיב. בכל יום חמישי הוא נותן
מיל אחד לכל קבצן הבא אליו." הוא עצר את המונית ליד בית מידות, שהתנשא
מעל קומת חנויות. ליאון עלה לקומה השנייה. אנג'ל קרסו, אחיו של מואיז,
עמד בפתח הדלת, אלגנטי כתמיד, בחליפת משי וכובע קש "BOATER" (כמו של
מוריס שבלייה) על ראשו. הוא קיבל בחום את ליאון, והפנה אותו לקומה
השלישית, שם התגוררו אחיו משה ובני משפחתו.
ליאון דפק על הדלת. רעש והמולה בקעו מהדירה. איש לא שמע את דפיקתו.
הוא נזכר כי שמע, כי אין איש בתל אביב הקטנה הנוהג לנעול את דלתו, ודחף
– והדלת אכן נפתחה מיד.
הדירה הגדולה היתה הומה אדם. אנשים רבים הסתובבו במסדרון. אחרים
ישבו בעשרת החדרים האחרים. ילדיהם התרוצצו בין רגלי המבוגרים.
"ליאון יקירי,"נשמעה הקריאה מקצה המסדרון, ומואיז קרסו יצא לקראת
חברו בזרועות פתוחות. "אל תשים לב לאנדרלמוסיה," אמר בחיוך
מתנצל.,"הבית הזה הפך למחנה עולים. ברוך השם, זו דירה גדולה ויש מקום
לכולם. משפחה אחת, קרובים רחוקים שלנו, גרה כאן כבר שנתיים. בן דוד של
רעייתי פלומביקה, יוסף פסח, קיבל חדר גדול על הגג. הילדים השובבים שלי
קצת מציקים לו. הם חיברו חוט חשמל למיטתו, ובכל פעם שהוא נשכב עליה,
מצלצל הפעמון. אבל אל תיתן להמולה להפריע לך. בוא, נמצא לך חדר. תנוח
מהנסיעה הארוכה ואחר כך נאכל ארוחת ערב ונשוחח."
ליאון הניח את מזוודתו בחדר, והשתרע על הספה. למרות עייפותו, לא
הצליח להירדם. חלומו לעלות לארץ, אותו ינק מילדותו בבית הוריו, עמד
להתגשם. ובכל זאת, לא היתה זו החלטה קלה.
ליאון רקנאטי מצא את ידידו משה קרסו במצב לא טוב. הפיחות בלירה
שטרלינג תפס אותו עם התחייבויות דולריות כבדות ועם לירות שערכן פחת ב-
20%. ירד גם ערכם של המגרשים הרבים שהיו לו, בשותפות עם משה מטלון, והם
לא ניתנו למימוש.
"עכשיו המצב משתפר מעט," אמר לידידו ליאון, "אני נכנס לעסקי
המכוניות ויש לי בית קולנוע, 'אופיר' שמו, לא הרחק מכאן, בפינת נחלת
בנימין - גרוזנברג. "אני מבין שעסקי הטבק לא יצליחו כאן," הרהר ליאון
בקול.
"לא. אין לזה מקום," הסכים איתו משה קרסו.
"אז מה אתה מציע שאעשה?"
"מה דעתך לפתוח בנק?"
"בנק ? אינני מבין בבנקאות. ואגב, הבחנתי בדרכי לכאן, בשלטים של
בנקים רבים."
"זה נכון," צחק משה, "יש כאן עשרות בנקים קטנים, כ- 70 במספר, רובם
של אשכנזים וגם של 'יקים' המשרתים את העלייה הגדולה מגרמניה. אבל בנק
ספרדי אין בארץ. תקים בנק ספרדי."
"מדוע צריך בנקים עם צביון 'יקי' או ספרדי ?"
"העולים חשים בנוח במקום שבו מדברים בשפתם, בבנק שתרבותו העסקית
קרובה ללבם, שאינו זר להם. תפתח בנק של הספרדים, למען הספרדים, שיפעל
ברוח הספרדים."
"אין בכך אלמנט עדתי? "
"חס וחלילה," השיב משה קרסו. "יהודים מגיעים לארץ מכל קצות תבל.
יחלפו דור או שניים עד שייווצרו כאן תרבות ושפה פחות או יותר אחידות.
עד אז יתקבצו העולים בשכונות של בני עדתם ויעדיפו לעשות עסקים עם אנשים
המבינים את שפתם ואת מנהגיהם."
"זה רעיון מעניין. אבדוק אותו."
למחרת כבר יצא ליאון רקנאטי לבדוק את האפשרות לפתוח בנק בארץ ישראל.
הוא מצא כי הבנקאות בארץ נשלטת על ידי בנק ברקליס, בנק אנגלו -
פלשתינה, שהיה בבעלות הסוכנות יהודית, בנק עותומן ובנק מרכנתיל , לצדם
פעלו עשרות בנקים קטנים, מעין קופות מלווה, אשר חלקן המכריע שירתו
מטרות ספציפיות, כמו רכישת דירה או פרדס. בנקים קטנים אחרים שירתו
אוכלוסיות מסוימות, בעיקר של יוצאי גרמניה.
ליאון רקנאטי הביט בתופעה בתדהמה. בארץ חיו כ- 300,000 אלף יהודים,
ובנקים כה רבים שירתו את האוכלוסייה הקטנה הזו. לאף אחד מהם, להערכתו,
לא היה סיכוי של ממש לגדול, ואפילו לשרוד בתנאים הללו. אבל בנק ספרדי
אכן לא היה. הוא גילה אמנם שתי קופות קטנות שעזרו ליהודים ספרדים – בנק
"אזרחים", בבעלות עולי יוון, ובנק "קדם" , בבעלות עולי בולגריה. שניהם
נתנו הלוואות זעירות לבעלי מלאכה. אבל בנק ספרדי של ממש, עם פיקדונות
של לקוחות רבים, עם סחר חוץ – לא היה. אולי באמת אין לו מקום ? וכיצד
יקיםבנק, הרי אין לו ניסיון בנקאי. ליאון רקנאטי החליט כי יקים בנק
ספרדי, רק אם ידידו מואיז קרסו הנאמן עליו, שהוא כבר בעל ותק של עשר
שנים בארץ -יצטרף אליו.
"מואיז, הרעיון שלך נראה לי," אמר לידידו בסופו של יום מאומץ. "האם
תהיה מוכן להשתתף עמי בהקמת הבנק ?"
"כן, בשמחה. בדקת מהו ההון הראשוני הדרוש להקמת בנק ?"
"כן, לפחות 60 אלף לירות ארץ-ישראליות."
משה קרסו לא היסס. "אמנם אני יוצא רק עכשיו ממשבר גדול, אבל אוכל
להשקיע בבנק 20 אלף לירות. אני מכהן כנשיא עולי יוון. אין לי ספק שהם
ישמחו אם בנק כזה ייפתח."
"גם אני אשקיע סכום דומה. נמצא שותף שלישי ונצא לדרך," אמר ליאון.
והשניים התחבקו בחום.
לפני שובו לסלוניקי עוד הספיק ליאון רקנאטי לפתוח בסידורים ראשונים
לפתיחת הבנק. הוא הגיש בקשה רשמית לרישיון לפתיחת בנק, וחזר לסלוניקי.
התברר לו כי חיסול עסקיו מסובך יותר מכפי ששיער. העברת הונו לארץ
התגלתה אף היא כמשימה מסובכת. ליאון החליט שלא לחסל לחלוטין את עסקיו,
אלא להשאיר משרד קטן ופעיל בסלוניקי.
(המשך יבוא.........) |
