|
הקמת בנק דיסקונט
(המשך
מירחון קודם)
כמו להקל על החלטתו לחסל את עסקי הטבק בסלוניקי
ולעלות לארץ, מצא ליאון עם שובו לעירו כי עסקי הטבק הסתבכו. הדרכמה
היוונית פוחתה ובתי החרושת לסיגריות החלו לבדוק בקפדנות יתירה את איכות
הטבק, דבר שייקר וסיבך את העבודה.
"יש לנו רישיון לפתוח בנק בארץ", סיפר בהתלהבות לאשתו
מטילדה. "ובכן," ענתה אשתו בחיוך, " לא נותר לנו אלא לעלות לארץ
ישראל".
אבל זה לא היה קל כל כך. בעוד הם אורזים
ומתארגנים לצעד הגדול, פרצה ביוון, פברואר 1935, הפיכה צבאית. השלטון
החדש ניסה למנוע זרימת מידע, ויום אחד נכנסו לבית רקנאטי חיילים וחסמו
את מכשיר הרדיו שלהם בחותמת מיוחדת.
למרות כל זאת הייתה המשפחה מוכנה לתזוזה בחודש
מארס. אלא שאז קם לפתע הארי, בנו הבכור של ליאון רקנאטי והודיע : "אני
רוצה לסיים כאן את שנת הלימודים".
"תסיים אותה כבר בארץ", פסק אביו.
"לא אוכל. אני לא יודע עברית", התעקש הארי.
מטילדה העיפה מבט בבעלה והוא התרצה: " בסדר הארי,
תצטרף אלינו בסוף שנת הלימודים".
ב־26 במארס 1935 יצאה משפחת רקנאטי מביתה בסלוניקי.
אלפי יהודים הצטופפו בתחנת הרכבתכדי להיפרד מנשיאם. אנשים נופפו
במטפחות לבנות, רבים בכו. הוא השאיר מאחוריו מפעל תרבות וצדקה שהקים
למען קהילתו. בקרן שהקים נעזרו ילדים מבריקים רבים, שלהוריהם לא היו
אמצעים לממן את לימודיהם. הוא נדר לעצמו נדר שאחד הצעדים הראשונים
שיעשה בארץ החדשה יהיה הקמת קרן דומה למתלמדים גם בארץ ישראל.
"אני מבקש מכולכם, אני מתחנן בפניכם – בואו אחרי
לארץ. העתיד כאן אינו בטוח". הספיק ליאון רקנאטי לקרוא לבני קהילתו
בטרם עזבה הרכבת את התחנה. מאוחר יותר יתברר כי קריאתו נענתה באופן
חלקי. עשרת אלפים איש הגיעו ארצה בעקבותיו. השאר נספו בשואה. נבואתו של
ליאון רקנאטי התגשמה בדרך האכזרית ביותר.
ארבעה ימים בלבד לאחר עלייתו ארצה פתח ליאוו רקנאטי
את הבנק שלו בכמה חנויות שצורפו יחדיו ברחוב יהודה הלוי 39, פינת נחלת
בנימין. ידידו מואיז קרסו הוא שמצא בעבורו את המקום. הוא גם מצא בעבורו
מנהל כספים, יהודי בולגרי בשם אלברט כלב. נשכרו שני פקידים. ליאון היה
המנהל, ומרסל אלבו, בנו של יוסף אלבו, השותף השלישי, נשא בתואר מנכ"ל
משותף. "קראו לבנק שלכם 'בנקה די סקונטו,'" הציע דודה של מטילדה, שם
טוב ספורטה. "למה ?" תהה ליאון.
"זה שם יפה. סקונטו פירושו ניכיון. כך נקרא הבנק שלי
באיטליה. זה מתאים גם לנו, כי שטרות היא השיטה הרווחת למתן הלוואות
מסחריות כאן".
כך נולד "בנק ארץ ישראל לדיסקונט בע"מ". האסיפה
המכוננת שלו התכנסה בשבעה באפריל 1935. נכחו : ליאון רקנאטי, יוסף אלבו,
יעקב בריסי, יצחק פלורנטין, אלברט ספורטא, אלברט כלב, ברוך עוזיאל,
עו"ד חיים זילברהרץ ואברהם רקנאטי, שייצגו יחד 41,153 מניות. למשה קרסו
היו 5,001 מניות.
נערכה הצבעה לשם בחירת המנהלים, ונבחרו ליאון רקנאטי,
משה קרסו ויוסף אלבו. בדיוק 50 דקות לאחר שהחלה, ננעלה האסיפה המכוננת
הראשונה של בנק דיסקונט. עניינית מאוד, קצרה. הסגנון הזה אפיין מעתה
ואילך את כל ישיבות הבנק לדורותיו.
ההצלחה האירה פנים כמעט מיד. ליאון רקנאטי באדיבותו
ובסגנונו האצילי רכש את אמונם של הלקוחות. מואיז קרסו נמנע מלהתערב,
אבל בזכות חביבותו, קשריו הרבים בארץ והשם הטוב שהיה לו, הצטרפו לבנק
סוחרים רבים וסיטונאי מזון ספרדים מרחוב הגשר. ההון הרשום של הבנק, 60
אלף לירות, היה מרשים ונתן להם ביטחון. זה היה סכום עצום. בית דירות
גדול עלה באותם ימים 3,000 לירות. מנהל בנק השתכר 360 לירות בשנה.
עוזרת בית הרוויחה לירה בשבוע.
משה קרסו השתדל כל העת להביא לקוחות חדשים לבנק. "הם
מרגישים טוב אצלך", אמר בשמחה לליאון רקנאטי, "הם נהנים לדבר ספניולית
ולדינו, הם מרגישים בבית". הכימיה בין משה קרסו לבין ליאון רקנאטי רק
העמיקה והשתבחה עם הזמן. משה קרסו נתן בחברו אמון מוחלט ולא התערב כלל
בדרך הניהול של הבנק.
ואז באה התפנית הגדולה. בחודש ספטמבר, פחות מחצי שנה
מאז פתח הבנק את שעריו, הכריזה איטליה מלחמה על חבש. האוכלוסייה בארץ
ידעה מתח רב. מפקידים מבוהלים החלו למשוך כספים מכל הבנקים, כדי
להפקידם בבנקים זרים. כמו לא די בכך, פרצו גם תקריות עוינות בין יהודים
וערבים. ענף הבנייה, המנוע של הכלכלה בארץ ומאז ומתמיד, דמם למעשה.
מחירי הקרקעות נפלו באופן חד.
ליאון רקנאטי הורה לקחת הלוואות מבנקים אחרים ולשלם
לכל המפקידים המבוהלים, עד הגרוש האחרון. הוא הזעיק לבנק את משה קרסו,
כדי שירגיע את הלקוחות. אחר כך פנה משה קרסו ליוסף חכמישווילי, מנהל
בנק ברקליס, איש מרשים ומשכיל. "הבנק שלך הוא 'פורט נוקס' של תל אביב",
אמר לו, "אנו זקוקים להלוואה ממך כדי לעמוד בלחץ המפקידים".
"כמה אתם צריכים ?" שאל חכמישווילי.
"150 אלף לירות למשך חודש".
חכמישווילי נדהם. "זה הרבה מאוד כסף", אמר. "אני זקוק
לרשות מלונדון, אבל אשתדל".
ההלוואה מברקליס הגיעה בתוך יום. ליאון רקנאטי לקח
סיכום עצום, אבל הבין שהבנק הקטן והצעיר שלו עומד במבחן האמיתי הראשון.
בעוד בנקים אחרים נועלים את דלתותיהם בפני המפקידים הצובאים עליהן,
פשטה השמועה בתל אביב הקטנה : "בבנק דיסקונט העסקים כרגיל". משה קרסו
עצמו ישב בבנק ושילם ללקוחות. "הנה כספך, אין בעיה, רק חבל שעתה מושך
אותו", אמר לכל לקוח. "בעוד יומיים ייגמר הכול, ואתה תחזור אלינו עם
הכסף. אין לך מה לדאוג, אני פה, אדון רקנאטי פה".
לא חלף זמן רב, המתיחות בחבש פחתה והמפקידים חזרו אל
הבנק עם כספם, מביאים לקוחות חדשים עמם. בנק דיסקונט סיים את השנה
ברווח נאה. המאזן הראשון פורסם ב-27 במארס 1936, לתקופה שבין 5 באפריל
ו-31 בדצמבר 1935.
השורה התחתונה – רווח נקי בסך 3,868.052 לירות
ארץ ישראליות. בדבריו בפני הדירקטוריון הקטן, כאשר הציג בפניהם את
המאזן שהשתרע על פני שני עמודים, אמר ליאון רקנאטי, "פעולתנו נתקלה
בדרכה בבהלה שהורגשה בחודש ספטמבר שעבר, עקב מאורעות האיבה בין איטליה
וחבש, אולם המזומנים התמידיים הנמצאים בקופתנו אפשרו לנו להיענות
לדרישות הלקוחות במידה יותר רחבה, והודות לזה ניתנה דחיפה חדשה
להתפתחות המוסד ורכשנו לקוחות חדשים ונאמנים לבנק".
המשבר הותיר את צל רישומו הקשה אצל יוסף אלבו.
גם הכימיה בין בנו לבין ליאון לא היתה טובה. זמן קצר אחרי פרסום המאזן
הראשון בא ליאון אל ידידו משה קרסו וביקש :"מואיז ידידי, קנה את חלקו
של יוסף אלבו בבנק". משה קרסו הרים את מבטו וקרא בפניו של ידידו את
מצוקתו. "בסדר", אמר וצלצל מיד ליוסף אלבו.
את מקומו של מרסל אלבו, בנו של יוסף אלבו , בהנהלת
הבנק תפס אורי בורלא, איש כספים מובהק. הוא היה סרף בסלוניקי, כלומר –
חלפן כספים. מומחיותו בניירות ערך ובשוק הכספים העולמיבאה כמעט מיד
לידי ביטוי בפרוטוקול האסיפה הכללית: "היו"ר מודיע כי ביום 7 באפריל
1935 נעשה חוזה בין החברה לבין יוסף אלבו. מקריאים את החוזה והאסיפה
מאשרת אותו פה אחד".
במשרדי הבנק ברחוב יהודה הלוי התחבקו משה קרסו ושותפו
ליאון רקנאטי בחום רב. "אמרתי לך שתצליח", אמר משה.
"חלק גדול בהצלחת הבנק הוא שלך, מואיז", השיב
ליאון.
"לא, אני עוסק בענייני. אתה תמשיך לנהל את הבנק.
מתברר שאתה בנקאי מבטן ולידה. המוטו שלך – הון, נזילות, יושר – הוא
נוסחת ההצלחה".
הוסכם בין השותפים כי משכורתו של ליאון רקנאטי תהיה
10% מרווחי הבנק. ואף כי בשנים הראשונות לא היו רווחים גבוהים, הרי
שבמרוצת השנים עת התעצב והתייצב מקומו, החל הבנק לשאת רווחים נאים. או
אז הוחלט במשפחת רקנאטי כי השכר יישאר אמנם 10% מהרווחים, אולם מחציתו,
כלומר 5%, תינתן לתרומות.
התמודדותו המיוחדת של הבנק במשבר 1939 והשגשוג המפתיע
בכלכלת הארץ, הביאו לתנופה מיוחדת ועצומה בפעילות הבנק. ליאון רקנאטי
החל לחפש מקום גדול יותר. לא הרחק, ביהודה הלוי 27, צד בנין מרשים את
עינו. זה היה מלון בשם "פנסיון אמריקני". בקומה הראשונה היה "לובי"
גדול. בקומה השנייה היו החדרים. הוא רצה לרכוש את כל הבניין. בעלת
המלון, גברת פיש, סירבה וניאותה למכור רק את הקומה הראשונה."את החדרים
אמשיך להשכיר", אמרה. ליאון פנה למשה קרסו. "מואיז, הבנק מתפתח יפה",
אמר לו. "בנק מצליח צריך לשכון במשרדים נאים ומרווחים יותר. רכוש בבקשה
את קומת הקרקע ביהודה הלוי 27, והבנק ישכור את השטח ממך".
"בסדר, ליאון", אמר מואיז וביצע את הרכישה. גם
האירועים האלה באו לידי ביטוי בפרוטוקול האסיפה הכללית של הבנק מיום 30
בינואר 1940.
"פעולותינו בשנת החשבון הנדון התנהלו בתנאים מיוחדים
במינם", דיווח ליאון רקנאטי. "המשכם של המאורעות בארץ במשך המחצית
הראשונה של השנה, פחד המלחמה אחר כך, ולבסוף המלחמה עצמה, הטביעו את
חותמם על עבודתנו. מיהרנו להתאים את עבודתנו למצב החדש שנוצר על ידי
המלחמה וחוג לקוחותינו ידע להעריך את גמישות פעולותינו ואת האורגניזציה
המצוינת של מחלקותינו השונות".
באחד בנובמבר 1939 עברו המשרדים לדירה החדשה, מרווחת
ונוחה יותר לצורכי הבנק ולצורכי קהל הלקוחות. העברה זו מהווה שלב חדש
בהתפתחות הבנק.
במשך השנה הסכימה בעלת הבית למכור גם את שאר הבניין.
שוב פנה ליאון רקנאטי לחברו־שותפו משה קרסו. "מואיז, הגברת מסכימה
למכור. קנה בבקשה גם את הקומה השנייה".
"בסדר, ליאון", הסכים גם הפעם משה קרסו.
משה קרסו קנה מידי גב' פיש את הקומה השנייה, אולם
המעלית נותרה לשימושה של הגב' פיש בלבד, והיא לא הרשתה לעובדי הבנק
להיכנס אליה, לאורך שנים.
בתום השנה בא ליאון שוב לידידו . "אנשים אומרים לי
שלא יאה שבנק כה מצליח ישכון במקום שכור. מכור לבנק את הנכס".
"בסדר, ליאון", הסכים מואיז. "ניקח מעריך והוא יקבע
מחיר".
"לא, אתה שותף שלנו. אין זה נאה שתרוויח מהעסקה הזו.
מכור לבנק את הנכס במחיר שרכשת אותו".
"אבל זה היה לפני שנה. המחירים עלו מאז".
"אין דבר, מואיז ידידי".
"כדבריך, ליאון, אמכור אותו במחיר הרכישה", חייך
מואיז, שהיה איש נוח לבריות וידע להיות גמיש בשעת הצורך. היה לו נעים
להמשיך ולעשות עסקים עם ידידו הוותיק באותה רוח שבה הם נעשו בסלוניקי.
"אצלנו, בסלוניקא (כך הם קראו לסלוניקי), הדברים נעשו בתקיעת כף וברוח
טובה", הזכיר לחברו. "יפה שגם בתל אביב אנו ממשיכים את המסורת הזו".
סוד הצלחת הבנק - הון , נזילות, יושר – היה נוסחת
ההצלחה.
|
