|
בשנת 1958 התחיל הקשר
שלנו עם חברת 3M האמריקאית (Minisota Mining and Manufacturing Co.),
קודם ביבוא "נייר מים" לשימוש בצביעת המכוניות, ואחר כך עם קבלת
הסוכנות למכירת מכונות לצילום מסמכים ללא כימיקלים Thermofax.
בהמשך
התברר לנו שחברת 3M מייצרת גם נייר מיוחד, "מחזיר אור" ,Reflective
בצבע ירוק, שמשמש לשילוט בדרכים, וכן גם נייר מחזיר אור בצבעים שונים
לשילוט פרסומי. שלטי הפרסום שהותקנו עם הנייר המיוחד הזה זהרו ברגע
שהוארו על ידי פנסי המכוניות, גם ממרחקים גדולים.
התקשרתי אל חברת 3M
לברר אם יש אפשרות לקבל בלעדיות על הנייר הזה. דיברתי עם האנשים
המוכרים לי בחברה, והם הציעו לי לבקר אצלם בתחילת ינואר, כאשר מנהלי
המחלקות שבים לביתם מחופשת חג המולד והשנה החדשה. הוצע לי גם שכדאי
שאתפנה לשבועיים, כך שאוכל לעבור השתלמות וללמוד את השימוש הנכון ב-
Reflective. ואמנם הגעתי למינאפוליס בתחילת ינואר, בקור של מינוס 35
מעלות, המלון מחומם, המכוניות מחוממות, ואני מביט מחלון בית המלון
החוצה – ומגלה שאין נפש חיה ברחובות. ממש קור מקפיא.
למחרת בבוקר באה
מכונית מ- 3M לקחת אותי למשרדים. זינקתי מדלת המלון היישר לתוך המכונית
המחוממת ולא יצאתי עד שנכנסה למוסך המחומם של משרדי 3M יצאתי ומיד
נלקחתי למשרדי ההנהלה. פגשתי את המנהל הממונה על המחלקה והוא סיכם איתי
על בלעדיות, אולם הותנה שעלי לעבור את קורס ההשתלמות הנמשך שבועיים,
ואני כמובן, הסכמתי.
אנשי 3M היו חביבים מאוד, דאגו שלא אשתעמם ושאלו
אותי: "תגיד מר קרסו, מה אתה עושה בשבת בבוקר ? אתה פנוי ? אנחנו
יוצאים לדיג על האגם הקפוא ונשמח אם תצטרף אלינו."
עניתי להם: "תודה
רבה על ההזמנה. אני מבין שאתם מקימים אוהל, עושים חור בקרח ומכניסים
חכה עם פיתיון ותופסים דגים. רציתי רק לדעת, האם לא אקפא באוהל ?"
וכך
הם ענו לי :"הו לא, מר קרסו, לא יהיה קר מאוד, אנו מצפים רק למינוס 10
מעלות ואם תלבש בגדים חמים, זה עשוי אף להיות נעים".
הודיתי להם מקרב
לב על האירוח ה"חם" תרתי משמע, והבטחתי להם שאשוב לבקרם בחודש אוגוסט,
כאשר הטמפרטורה אצלם תטפס אל מעל ל 0 מעלות.
לאחר שחזרתי ארצה, מסרתי
את הטיפול לג'ק נור-סלע האחראי על שיווק מכונות הצילום Thermofax. חוץ
מההזמנות של מע"צ – מחלקת עבודות ציבוריות של הממשלה – היה קשה לעשות
הרבה עסקים.
אמנם ייבאנו פסים מחזירי אור אדומים, שהיו מדביקים על
הפגוש האחורי, ופסים מחזירי אור לבנים להדבקה על הפגוש הקדמי, אולם
פסים אלו שימשו כקישוט, ולא כאביזר בטיחותי לרכב.
ואף כי הפסים נרכשו
על ידי הנהגים בכוונה לקשט את רכבם, הבחנתי שכלי הרכב שעל הפגוש האחורי
שלהם הודבק פס אדום, זהרו בלילה, כאשר אורות רכבים אחרים האירו
לכיוונם, כלומר שלא במתכוון , שימשו פסים אלו כאביזר בטיחותי.
מיד עלה
רעיון חדש במוחי. מדוע לא לחייב רכבים להדביק סרטים אלה על הפגוש
כאביזר בטיחותי ? עלה בדעתי להציע למשרד התחבורה לחוקק חוק בעניין.
הטלתי את המשימה על נור-סלע. היה עליו לפנות למשרד התחבורה ולהציע את
הפסים הזוהרים. לא רק מתוצרת M3 – כי אם של כל יצרן שיכול לספק פסים
אדומים איכותיים, עמידים לאורך זמן ובמחיר זול ושווה לכל נפש.
לאחר
מאמצים רבים ופגישות עם מומחים, צלח הדבר. נדרשו שנתיים לחוקק חוק
המחייב הדבקת פסים אדומים על רכב נוסעים, ומתקן מחזיר אור רציני יותר
למשאיות ולמכוניות מסחריות.
לאחר שחוקק החוק – פורסם מכרז לפסים. על
הפסים להיות עמידים לפחות 5 שנים. איכותם אמורה היתה לעמוד במבחן מכון
התקנים.
ואכן שתי חברות עלו במכרז. הראשונה – "בני משה קרסו בע"מ"
שהיתה היבואן של פסים תוצרת M3. השנייה - יבואן פרטי אחר, שהשיג אישור
על הפסים שייבא מהטכניון.
התחלנו לייבא את הפסים מ- M3. הם הגיעו
בגיליונות ברוחב של כ- 1 מטר, ונחתכו לפסים ברוחב של 4 סנטימטרים
ובאורך של 40 ס"מ. על גבי כל פס ופס הוטבע הלוגו של M3 – וזאת מאחר
שבשוק נמכרו גם הפסים מהיבואן האחר.
הפסים שווקו בקופסאות של 100
זוגות, במחיר של 4 לירות לזוג פסים. לחנויות הוענקה הנחה מסוימת.
לא
עבר זמן רב וגילינו כי בכבישים נוסעות מכוניות עם פסים דומים. היבואן
הנוסף הציע לצרכן לרכוש זוג פסים במחיר זול יותר, ב- 3.60 ל"י. נאלצנו
אפוא להוריד את המחיר ולהשתוות למתחרה. ושוב הוריד המתחרה את המחיר,
הפעם ל- 3.20 ל"י. זו היתה מלחמת מחירים של ממש. הבנו עד מהרה שמאחורי
מלחמת מחירים זו מסתתר מניע עמוק יותר.
נתתי הוראות לנור-סלע לבדוק מה מסתתר, והוא קבע פגישה עם היבואן
הנוסף. לשאלתו של נור-סלע, מה ייצא לו מהורדת המחירים – הרי שני
היבואנים מפסידים - ענה לו היבואן :"תראה, אני אדם קטן ואתם חברה גדולה.
אני לא רוצה להילחם בכם. אני מוכן להפסיק את היבוא ולתת לכם יד חופשית,
אך בתמורה אני מוכן להסתפק ב- 15% מהרווחים".
כיבואן בלעדי של פסים תוצרת M3 היתה חובתנו להודיע על כך ליצרן
בארה"ב, ולקבל את הסכמתו להסדר שהציע היבואן הנוסף. בתוך כך לקחנו כמה
פסים של המתחרה, ושלחנו אותם לבדיקה יסודית. ואכן לא התפלאנו על
הממצאים. 10 פסים העליונים בקופסה היו באיכות של M3, ואף ייתכן שהיו
מתוצרתם, אך 90 הפסים הנותרים היו שונים, הן בצבע והן בעובי הנייר,
וכנראה היו תוצרת טייוואן – איכותם היתה גרועה וזולה.
בעקבות הממצאים, נתתי הוראה להשיב את המחיר לזוג פסים ל- 4 ל"י.
הודעתי למתחרה על כך, וגם הוספתי שכדאי גם לו לעלות את המחיר, זאת עד
שנקבל תשובה מ- M3 על ההצעה שלו. משכנו אותו ב"לך ושוב" עוד כמה
שבועות, בטענה שטרם קיבלנו תשובה סופית מארה"ב.
המשכנו לשווק את הפסים במחיר של 4 ל"י, ולאט לאט חדל המתחרה לספק את
סחורתו. בהדרגה התברר לנהגים שהפסים הזולים מתחילים לאבד את הצבע האדום
כבר כעבור 3-4 חודשים, וכעבור 6-8 חודשים, הם הפכו ללבנים.
החוק שהצלחנו להעביר, בעזרתו הרבה של ג'ק נור סלע, שאכף על כל רכב
חדש להדביק פסים אדומים מחזירי אור על הפגוש האחורי – היה הישג גדול
ויוצא דופן. ישראל היתה המדינה היחידה בעולם שחוקקה והפעילה חוק כזה. |
