כורסת עור שחורה ורכה ממוקמת מול הטלוויזיה. מנורה עומדת עשויה מנחושת חרוטה חריטה מעשה ידי אומן עדינה שהבאתי אותה משוק הפשפשים ביפו לפני זמן רב ועליה אהיל אפור מקופל עם קפלים רבים וצפופים, מסתיים עם פס חום כהה, מפזר אלומות אור בישניות. זאת פינת הקריאה שלי.

על הקיר שממול תלויות שתי תמונות  של ז'ליה. בתצלום אחד רואים אותה מסתכלת ישר אל המצלמה, בפוזה של חצי ישיבה, עומדת על שתי רגליה הקדמיות, בין שני החלונות של המרפסת הצרפתית אשר בחדר השינה. בתמונה השנייה אשר בתחתיה, היא שוכבת על השמיכה החומה שעל המיטה שמשתלבת עם הצבע החום של הדובי שלצידה עד כי קשה להבדיל מיהו אמיתי ומיהו צעצוע.

ביתי מצאה את ג'וליה לפני שנה וחצי , ביום חורפי וגשום ברחוב אלנבי. היו לה עיניים עצובות ומתחננות, זנבה היה מבויש בין רגליה, גופה הקטן היה מלוכלך וכחוש ובכל זאת היא הצליחה להפנט את בתי במבט שלא הרפה ממנה עד אשר היא הביאה אותה הביתה להיות ממלאת מקומו של קרלו, כלבנו הזאב שחלק אתנו את חייו הכלביים במשך עשר שנים. קרלו הוריש לנו אהבה רבה לכל המין הכלבי, אהבה שברגע שנחשפת אליה, אתה מכור לה לכל החיים.

שולחן כתיבה מודרני ושחור עם מגירות שאינן מחוברות אליו מוצמד לקיר שממול, ועליו מכונת כתיבה מיושנת, רדיו טייפ שהו בפעולה היפר אקטיבית, ומשמיע מלל וצלילי מוסיקה כל שעות הערות שלי. קראתי על הסופרת עופרה עופר שברגע שהיא מתחילה במלאכת הכתיבה היא מפעילה את מכונת הכביסה שלה. הרעש נותן לה את השקט הנפשי להתרכז. מעל לשולחן נמצאת ספריה קטנה ובה  ספרים שאני מתכוננת לקרוא ותמיד אני מלינה על כך שאין התכנון והרצון לקרא יוצא תמיד אל הפועל ואז אני מסתפקת ברומן אפלטוני בלבד, בלטיפה, במבט, בנגיעה ובהבטחה לעצמי שיגיע היום שנפגש פנים אל פנים להכרות יותר מעמיקה.

בגוניה אדומה בעדן החלון, פורחת כל חורף מחדש ומפתיעה אותי בלבלובה אחרי שבקיץ האחרון קמלה לפתע ואדמתה יבשה. המחזוריות שבטבע היא תמיד חידה בעיניי. הבריאה מפליאה בדיוקה וברוטינה שבה. קיץ, סתיו, חורף, אביב ואנו זורמים יחד אתה ומשתלבים ביצירתו המושלמת של אלוהים. אדם נולד, מגיע לשיא פריחתו, מזדקן ועוזב את העולם הזה ומת כאשר מלאכתו עדיין לא הושלמה ולפעמים אף לא התחילה. ואז נולד אדם תחתיו, וכמו קודמו, אף הוא מזדקן לפי תורו, והרי רק עכשיו למד את חוכמת החיים מהי, כך לפחות נדמה לו.

תצלומים מוגדלים של נכדיי תלויים על הקירות בחדר ומנציחים לעד את החיוך המתוק והתמים הנסוך על פני הגדול שבהם ואת המבט הבוטח והרציני של נכדי הקטן. תצלומו מונח מעל לתצלום עם סחלבים לבנים יפים שקלטתי במצלמתי כאשר בקרתי בתערוכת הפרחים האחרונה בגני התערוכה בתל-אביב. הנכד והסחלבים מעוררים עדנה ונוגעים בי ברכות.

לא רק לבני אדם יש זהות אישית, אלא גם לחפצים יש חיים משלהם משל היו הם אנשים לכל דבר. אני אוהבת להיות במחיצתם של הדברים הדוממים שמדברים אלי בשפה מרגיעה. החיים זקוקים לפעמים לסוכרייה שתזרים בנו רצון וטעם להתעלות על המציאות הפחות מתוקה.

לעמוד הקודם