|
לעמוד הראשי
|
סיפורי חיים
סיפורה של חנה שפירא
המשך מהירחון הקודם
|
הקדמה
ילדיהם
של חנה ומרדכי גדלו על סיפורי תולדות חייהם של הוריהם, שעלו ארצה מפולין,
ובעיקר על סיפורי הילדות שלהם.
לילדים,
ילידי הקיבוץ, שחיו עם הוריהם בסביבה הקיבוצית המגוננת והבטוחה, נשמעו
הסיפורים מוזרים, הזויים כאילו; העולם ההוא של הוריהם נראה להם רחוק, בלתי
נתפס, דמיוני...
בערוב
ימיהם, ובהגיעם לגיל 80, הגיעו ההורים לידי החלטה להעלות על הכתב את סיפורי
ילדותם.
הספר
נוגע בתחנות העיקריות בחייהם. הוא מעלה את פרשת יתמותם, נוגע בנעוריהם
בהכשרה החלוצית שהביאה לעלייתם ארצה, ומספר את סיפור חייהם בקיבוץ גבעת
השלושה.
תולדות
חייהם האישיים של חנה ומרדכי שפירא מנציחים חלק מזער מגורל יהדות אירופה
וממה שעתיד לקרום עור וגידים בהמשך - הגשמת החלום הציוני.
סיפוריהם המופלאים הועלו על הכתב ישירות ממקלט-הטייפ והוגשו לנו, הקוראים,
כפי שהם. לרוב הצברים, ילידי הארץ, נראית מדינת ישראל כדבר מובן מאליו,
משהו שהיה קיים שם בעבורם, בעבורנו, מרגע שנולדנו. ובכל זאת , מגיע הרגע
שבו אנו עוצרים, חושבים רגע, למתמלאים השתאות על היוזמה, התעוזה, הפלא:
מנין היה לאנשים האלה, למודי הסבל, הכוח לקום ולבנות לנו, לעצמם, מדינה, את
מדינת ישראל... ויש עוד רבים כמותם.
| אני חייבת תודה למרדכי שהתחיל
להגיד לי: "תדברי, תספרי משהו", וביקש מאוד שנספר שנינו מה שאנחנו
זוכרים. אף-פעם לא התפנינו לדבר על מה שעברנו ומה שהספקנו ובאמת, יש לי
רצון לספר לילדים שלי, על הילדות שלי והחיים שלי עד עכשיו. |
|
"העיקר היה הרעיון הגדול, המולדת, הצניעות, המרות, היושר
והצדק"ילדות
(המשך מהירחון הקודם)
פה אני רוצה לחזור כמה שנים אחורה.
אחות של אמא שקראו לה רחל והדוד אברהם, גרו אצלנו בעיירה. הדוד היה
אח של סבתא שלי, והדודה היתה אחות של אמא שלי, ככה שמשני הצדדים
אנחנו קרובים. הם היו משפחה גדולה והיינו קשורים אליהם מאד. האחות
הזו היו לה מעלות מיוחדות והיא הייתה כמו רופא. גם האיכרים באו
אליה. היא היתה מיילדת, עושה תרופות מכל מיני צמחים, אישה מאד
נבונה עם ידיים טובות. הדוד היה חסיד גדול. אני זוכרת שבכל
שמחת-תורה הוא הכין חמיצה ובחנוכה תיגן לביבות.
בבית שלהם הייתה גם החנות שלהם. כשהייתי ילדה קטנה ובאתי לבקר
אותם, תמיד עניין אותי מה הבנות הגדולות שלהם עושות עם הבחורים
בחדר שלהן ליד החנות. הייתי עוד קטנה והם היו תופסים אותי, נותנים
לי דפיקות בטוסיק ואומרים: "לכי, את עוד תספיקי לדעת מה הם עושים."
כשהדוד היה שוקל סחורה לאיכרים, הוא היה מוסיף חתיכת אבן למשקל.
אמרתי לדוד: "למה אתה מרמה את הקונים?" הוא ענה לי: "לגויים,
לאיכרים הרוסים, מותר לעשות את זה". אמרתי: "אתה דתי, אתה מאמין
ביושר והכל, למה אתה עושה ככה?" הוא ענה: "לפרנסה זה מותר."
בתקופה שאנשים היגרו לארצות אחרות, עברה כל המשפחה הזאת לברזיל. את
נחום ואת רבקה בני הדודים שלי והמשפחות שלהם הכרתם.
אחרי הפרעות, עזבו כל האנשים את העיירה. עזבו בשבת בבוקר, הלכנו
ברגל, עם התינוקות על הידיים, עם עגלות, נסחבנו 40 ק"מ לפינסק,
לעיר הגדולה. רכבת לא הייתה, הכל היה שבור, באניות אי אפשר היה
להגיע כי היה כבר קרח. נדדנו מכפר לכפר, דרך כל מיני יערות.
האיכרים בדרך ריחמו עלינו ונתנו לנו קצת מים וחתיכת לחם לאכול.
אני לא יודעת כמה ימים זה לקח, אי אפשר לתאר בכלל באיזה כוחות ואיך
הכל עבר, עד שהגענו לפינסק. כולנו ברחנו לשם. גם בפינסק היו פרעות
ונהרגו אנשים, אבל לא כמו בעיירות הקטנות.היה כבר סתיו ובבוקר היה
כבר קצת קרח. לאמא בין רגע גדל גידול על הצוואר, מרוב צער. במשךחצי
שנה היא איבדה בעל, אבא, אח אחות וגיסים, נשארו במשפחה 25 יתומים.
פינסק הייתה עיר גדולה, מפותחת ויפה מאד. היו בה הרבה בתי -חרושת,
בתי-ספר גדולים, גמנסיה, בית ספר עממי "תרבות" והרבה מפלגות.
בפינסק תיכף אירגנו את כל הנשים והילדים מכל העיירות, בבית-הכנסת.
לאבא שלי היה שם דוד עם משפחה והם לקחו אליהם את אמא, את יוסף ואת
גולדה. אותנו, יתר ארבעת הילדים, העבירו לבית יתומים. אני, אחותי
מרים (מרמת הכובש), בצלאל בן ה6- ואלקה בת ה3-. שם גם פגשנו שני
בנים של הפלוטניקים.
|
הכוח נמצא כנראה בחוש ההומור
אמרות ופתגמים שאימא חנה נהגה להשמיע
|
*כשאנו משוחחים במשפחה על השינויים החלים
לאחרונה בקיבוץ:
"בטח שאני מבינה שדברים צריכים להשתנות. מה
שאני לא מבינה, למה זה צריך להשתנות תמיד לרעה..."
*כשאחד מאיתנו מנסה להיתמם, או למתוח את אמא:
"אתה עושה את עצמך? או שאתה באמת..."
*כשמספרים על מישהו שלומד בנושאים רוחניים:
"מזה... לא תהיה פרנסה"
*בשיחות הרבות על התקציב הקיבוצי:
"מרדכי אומר:שאני עם היד הפתוחה שלי, בתור
בודדים הינו נשארים בלי מכנסיים (בודדים הם כל אלו המסכנים, שאינם חברי
קיבוץ)"
"בכלל התקציב צריך להיות מגומי"
|
המשך בירחון הבא
לעמוד הראשי |
|
|
כל
הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005
|
|
ניצה לוין טלפקס : 03-9364272 |
|
|
המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות,
הכתבות, המאמרים, היצירות ולתצלומים
המתפרסמים בירחון (באתר) זה והם על אחריות במפרסם בלבד. |
| |
|