לעמוד הראשי

סיפורי חיים סיפורה של חנה שפירא המשך מהירחון הקודם הקדמה ילדיהם של חנה ומרדכי גדלו על סיפורי תולדות חייהם של הוריהם, שעלו ארצה מפולין, ובעיקר על סיפורי הילדות שלהם.  לילדים, ילידי הקיבוץ, שחיו עם הוריהם בסביבה הקיבוצית המגוננת והבטוחה, נשמעו הסיפורים מוזרים, הזויים כאילו; העולם ההוא של הוריהם נראה להם רחוק, בלתי נתפס, דמיוני... בערוב ימיהם, ובהגיעם לגיל 80, הגיעו ההורים לידי החלטה להעלות על הכתב את סיפורי ילדותם.  הספר נוגע בתחנות העיקריות בחייהם. הוא מעלה את פרשת יתמותם, נוגע בנעוריהם בהכשרה החלוצית שהביאה לעלייתם ארצה, ומספר את סיפור חייהם בקיבוץ גבעת השלושה. תולדות חייהם האישיים של חנה ומרדכי שפירא מנציחים חלק מזער מגורל יהדות אירופה וממה שעתיד לקרום עור וגידים בהמשך - הגשמת החלום הציוני.  סיפוריהם המופלאים הועלו על הכתב ישירות ממקלט-הטייפ והוגשו לנו, הקוראים, כפי שהם. לרוב הצברים, ילידי הארץ, נראית מדינת ישראל כדבר מובן מאליו, משהו שהיה קיים שם בעבורם, בעבורנו, מרגע שנולדנו. ובכל זאת , מגיע הרגע שבו אנו עוצרים, חושבים רגע, למתמלאים השתאות על היוזמה, התעוזה, הפלא: מנין היה לאנשים האלה, למודי הסבל, הכוח לקום ולבנות לנו, לעצמם, מדינה, את מדינת ישראל... ויש עוד רבים כמותם.   אני חייבת תודה למרדכי שהתחיל להגיד לי: "תדברי, תספרי משהו", וביקש מאוד שנספר שנינו מה שאנחנו זוכרים. אף-פעם לא התפנינו לדבר על מה שעברנו ומה שהספקנו ובאמת, יש לי רצון לספר לילדים שלי, על הילדות שלי והחיים שלי עד עכשיו.     "העיקר היה הרעיון הגדול, המולדת, הצניעות, המרות, היושר והצדק" ילדות (המשך מהירחון הקודם) הייתי בת שש ואני זוכרת שכל העיירה אפתה לחם לצבא. גם אימא שלי אפתה. אני זוכרת  שנורא אהבתי את הלחמניות הטריות עם שומן האווזים והבצל. אבא הלך למלחמה. הוא התגייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. מדי פעם היה בא לחופשות. כשהיה מגיע, היה יותר שמח בבית. באותו הזמן נולדו לנו עוד שני ילדים, אלקה ובצלאל. השנים הקטנים, נולדו בסביבות המלחמה, בצלאל אולי לפני המלחמה ואלקה'לה בתוך המלחמה. בבית היו שישה ילדים קטנים מאוד ואמא הייתה צריכה להתמודד לבד, ללחום קשה . להחזיק שישה ילדים, להחזיק בית ולכלכל את כולם, זה לא היה קל, אבל כולם חיו ככה. גרנו אצל סבא שלנו, שהיה לו בית גדול שהכיל כמה חדרים ודירות. הסבא עזר המון להחזיק את המשפחה. כל הדודים שלי היו סוחרים ודוד אחד היה נגר. במלחמה, גם כשלא היה מה לאכול, אי אפשר לומר שרעבנו. בעיירה היה נהוג לחכור אצל האיכרים מטע עצי פרי, לעבד את האדמה ולהחזיק בשביל הקיום גן ירק קטן, כמה פרות לחלב ותרנגולות. היתה תקופה קצרה מאוד, אני זוכרת, שאכלנו שיירי זרעי פשתן, שנותרו אחרי שהפיקו מהם שמן ( הכוונה ל"כוספה" העשירה בחלבון והמשמשת מאכל לבעלי חיים), או שהלכנו לשדות לאסוף גרעינים או ליערות לחפש תות, אגוזים ועוד. רמת החיים אז הייתה כמו במלחמה, אבל ילדים מקבלים את החיים יותר קל. מתגנבים בשבת, כשאסור לצאת מהבית, הולכים לשדות, יוצאים ליער, משתוללים, מורידים פירות ועושים עוד כל מיני דברים שאסור לספר להורים. לאימא הייתה אחות, מירקה, נכה ברגל שהלכה עם מכשיר. היו לה שתי בנות ובעלה יצא למלחמה ולא חזר. מירקה והבנות גרו איתנו וסבא היה האפוטרופוס שלהם. היא ניהלה את הבית וסבא גידל את הילדות. בינתיים פרצה מגיפה בעיירה והרבה אנשים חלו בטיפוס. בתקופה ההיא לא היה במה לרפא טיפוס. כל המשפחה חלתה. חלינו בחורף ועד שהבראנו לקח חודשים, אחד עזר לשני. אבא לא היה אז בבית. כשהבראתי וקמתי מהמחלה, יצאתי החוצה. היה חורף, שלג וכפור, הייתי כאילו בעולם אחר. העצים כבר התחילו לפרוח, השמש יצאה ובאוויר עמד ריח של התחדשות, זה היה כאילו נולדתי מחדש. גם מירקה, אחותה של אמי, חלתה וההורים של הפלוטניקים חלו ושכבו במשך שלושה ימים. לפני חג השבועות, ביום השלישי, מתה הדודה שלי ובסוף השבוע מתו ההורים של הפלוטניקים, האח והגיסה של אימא. כמובן, זו הייתה טרגדיה גדולה מאוד. נשארו חמישה יתומים. לפלוטניקים היו סבא וסבתא מצד אימא,שגרו באותה עיירה. הם תכף הגיעו ולקחו אותם אליהם הביתה ומאז דאגו לגדל אותם. דודה אחת לקחה את חייק'ל אליה. לא היו לה ילדים והיא אימצה אותו, גידלה אותו ולימדה אותו עד שהוא עלה ארצה.   הכוח נמצא כנראה בחוש ההומור    אמרות ופתגמים שאימא חנה נהגה להשמיע *כשאנו שואלים, איך הסכמתם בעבר לגבי דברים שונים בקיבוץ: "פעם הייתה מרות" *כשמדברים  על מנהיגים שנכשלו, או מעלו בתפקידם: "תלוי כמה רעש עושים, ברגע הנופלה" *לשאלה: אימא, איך את מרגישה? התשובה הסטנדרטית: "פעם ככה ופעם ככה" *כשמספרים שלמשפחה מסוימת נולדו נכדים: "נכדים...זה אושר הכי גדול שיש..." המשך בירחון הבא לעמוד הראשי

כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005   ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות, הכתבות, המאמרים, היצירות ולתצלומים המתפרסמים בירחון (באתר) זה והם על אחריות במפרסם בלבד.