"העיקר היה הרעיון הגדול, המולדת, הצניעות, המרות, היושר
והצדק"ילדות
"ילדים תמיד מקבלים את
החיים יותר קל"
נולדתי ב- 1909, בעיירה
פלוטניצה בפולין. לאבא שלי קראו אשר ולאמא איידל.
במשפחה שלנו היו 8 ילדים.
המעט שאני זוכרת מאבא,
לפני שהלך למלחמת העולם הראשונה ואחריה,הוא שהיה אדם מאד חסון, יפה
ושמח בחלקו.במקצועו היה נגר.אבא היה חסיד נלהב ונסע תמיד לרבי שלו.
בין השמשות, כשהיה בא מבית הכנסת או כשהלך לשם, היה מספר לנו
סיפורים יפים.
אנשים שנפגשתי איתם ושהיו
עם אבא בוורשה, סיפרו לי על טוב הלב, ההיגיון והחכמה שלו.
להורים של אבא קראו חווה
ונחום.
את סבא נחום, שהיה חסיד
גדול, אני לא זוכרת, הוא כבר לא חי אז.
במשפחה של אבא היו 4 אחים.
הכי טוב הכרתי את משה קנט,
האח שגר קרוב לעיירה שלנו ושעלה אחר-כך לארץ. עם יתר האחים כמעט
שלא התראינו. הם חיו בעיר גדולה, רחוק יותר. אני בכל אופן לא הכרתי
אותם. סבתא חווה היתה אישה נאה. תמיד אהבנו לשמוע את הסיפורים שלה
על כל ההווי שהיה פעם. כשסבתא חווה נולדה, אבא שלה היה אצל הרב
ונפגש שם עם ידיד שנולד לו בן. שניהם עשו הסכם, כשהילדים שלהם
יגדלו, הם יהיו חתן וכלה. ככה בתור ילדה קטנה היא ידעה שיש לה חתן.
כשסבתא חווה היתה בת 10
ועוד שיחקה עם אבנים בחוץ,היא נסעה עם המשפחה שלה לראות את החתן,
שגר בעיירה אחרת. היא ירדה מהעגלה ורצה לראות אותו. החתן, שבאותו
הזמן התפלל ולמד תורה, קפץ מהחלון וברח. סבתא חווה סיפרה שלפני חג
שמחת-תורה, היה מותר לילדות ולילדים להיות יחד בבית-הכנסת והיא
נשקה את ספר התורה שהחתן שלה החזיק ביד.
את הסיפורים המרתקים האלו
תמיד אהבנו לשמוע.
פה אני רוצה לספר על אמא
שלי. אמא היתה נבונה מאד והתמודדה בחיים שלה עם הרבה קשיים. הילדים
שלי, יודעים את זה יפה מאוד. עד עכשיו אני הרבה מאוד משתמשת
באמרות שלה ובחוכמה שלה.
אני זוכרת טוב את האמא של
אמא שלי, סבתא אלקה, שהיתה חולת אסתמה וסבלה מאד.
אבא של אמא שלי, היה נחמד
מאוד, היה לו שכל בראש ותמיד דאג לכל המשפחה. הסבא הזה היה סוחר
פרות, הכיר הרבה אנשים והיה נוסע לכל מיני מקומות. אני זוכרת אותו
טוב מאוד, היו לו הרבה עסקים עם האיכרים והםהיו חייבים לו הרבה
כסף.
לאמא היו שלוש אחיות
וארבעה אחים: אחות אחת באמריקה, אחות אסתר, ועוד אחות שמתה בזמן
ההריון או הלידה.מהאחים שלה הכרנו שניים, הרשל ממשפחת הפולוטניקים
ונחום שגר בעיר אחרת. שניים מהאחים שלה לא הכרתי. אמא סיפרה לנו
ששני הילדים הראשונים שלה ,לאחר החתונה, מתו שניהם מדיפטריה האחד
אחר השני. דפטריה זו מחלה עם חום גבוה והחולה יכול להיחנק ממנה.
רופא, אולי היה אז בעיירה, אבל תרופות לא היו. עד שאמא הגיעה
לפינסק, העיר הגדולה שהיתה 40 ק"מ מאיתנו, ושאפשר היה להגיע אליה
רק ברכבת או באוניה, שני הילדים כבר לא חיו.
באותה התקופה האמינו בכל
מיני סיפורי כישופים והרבי אמר לאמא שלי: "אולי תניקי ילד אחר, אז
הילדים הבאים שלך לא ימותו". אמא נשארה בפינסק אצל משפחה שכמה
ילדים נולדו בה ומתו והניקה שם ילד. הילד נשאר בחיים , היא כאילו
הצילה אותו.
כל השנים נשמר הקשר
ביניהם. הילד הזה גדל, למד, נסע לחו"ל ללמוד ותמיד היה מבקר את אמא.
|
