לעמוד הראשי

סיפורי חיים

סיפורה של חנה שפירא

המשך מהירחון הקודם

הקדמה

ילדיהם של חנה ומרדכי גדלו על סיפורי תולדות חייהם של הוריהם, שעלו ארצה מפולין, ובעיקר על סיפורי הילדות שלהם.

 לילדים, ילידי הקיבוץ, שחיו עם הוריהם בסביבה הקיבוצית המגוננת והבטוחה, נשמעו הסיפורים מוזרים, הזויים כאילו; העולם ההוא של הוריהם נראה להם רחוק, בלתי נתפס, דמיוני...

בערוב ימיהם, ובהגיעם לגיל 80, הגיעו ההורים לידי החלטה להעלות על הכתב את סיפורי ילדותם.

 הספר נוגע בתחנות העיקריות בחייהם. הוא מעלה את פרשת יתמותם, נוגע בנעוריהם בהכשרה החלוצית שהביאה לעלייתם ארצה, ומספר את סיפור חייהם בקיבוץ גבעת השלושה.

תולדות חייהם האישיים של חנה ומרדכי שפירא מנציחים חלק מזער מגורל יהדות אירופה וממה שעתיד לקרום עור וגידים בהמשך - הגשמת החלום הציוני.

 סיפוריהם המופלאים הועלו על הכתב ישירות ממקלט-הטייפ והוגשו לנו, הקוראים, כפי שהם. לרוב הצברים, ילידי הארץ, נראית מדינת ישראל כדבר מובן מאליו, משהו שהיה קיים שם בעבורם, בעבורנו, מרגע שנולדנו. ובכל זאת , מגיע הרגע שבו אנו עוצרים, חושבים רגע, למתמלאים השתאות על היוזמה, התעוזה, הפלא: מנין היה לאנשים האלה, למודי הסבל, הכוח לקום ולבנות לנו, לעצמם, מדינה, את מדינת ישראל... ויש עוד רבים כמותם.

 

אני חייבת תודה למרדכי שהתחיל להגיד לי: "תדברי, תספרי משהו", וביקש מאוד שנספר שנינו מה שאנחנו זוכרים. אף-פעם לא התפנינו לדבר על מה שעברנו ומה שהספקנו ובאמת, יש לי רצון לספר לילדים שלי, על הילדות שלי והחיים שלי עד עכשיו.

 

 


"העיקר היה הרעיון הגדול, המולדת, הצניעות, המרות, היושר והצדק"

ילדות

(המשך מהירחון הקודם)

בעיירה שלנו היו הרבה איכרים רוסיים, אבל הרוב היו יהודים. היהודים הדתיים נתנו לילדיהם חינוך דתי. הנוער היותר מבוגר, שלמד בביתי ספר רוסיים, ספג את המהפכה הרוסית ואת החיים המודרניים. אפילו הילדים של השוחט, שבאו כמובן ממשפחה מאוד דתית, היו חברים בלהקת תיאטרון. הם היו קצת יוצאי דופן , אבל אינטליגנטים מאוד. השוחט בעצמו היה כמה פעמים בארץ ישראל.

בהתחלה למדתי עם קבוצת ילדות אצל מורה, שלימד תורה וקצת עברית. אחר כך למדנו, לא הרבה זמן, בבית ספר פולני. אחי למד ב"חדר".

בשנת 1918 פולין השתחררה. המשטרים התחלפו כל הזמן. פעם בולשביקים, פעם רוסים, פעם פולנים ופעם גרמנים. את הגרמנים אני זוכרת היטב, דווקא בגלל היחס האדיב שלהם. אני זוכרת איך שהגרמנים הגיעו אלינו, כבר אז היו להם מכונות ירייה, תותחים וטנקים, שהיוו חידוש גמור. מי שגרמו רע לעיירה היו הקוזקים. הפולנים היו לכאורה אדיבים מאוד, אבל היו ביניהם טרוריסטים לא מעטים. ב –1918 אבא חזר הביתה מהצבא, אחרי כמעט שנה שנעדר מהבית.

זו אולי הטרגדיה של העם היהודי. היהודים בפולין של אחרי מלחמת העולם הראשונה היו הרוסים. הרבה משפחות נהרסו וגם אנחנו. כמה מבני משפחותינו לא חזרו מהמלחמה, אחדים מהדודים שלי מתו בטיפוס, נשארו איזה 25 יתומים. אבא התחיל לעבוד, סבא התעסק במסחר, ואנחנו גרנו יחד עם סבא באותו הבית.

הפרעות התחילו בסוכות, בשבת. ה"בילחובצים", טרוריסטים פולנים, נכנסו לעיירה שלנו, והבולשביקים ברחו. אבא וסבא היו אדוקים מאוד. אבא נמנה עם החסידים ותמיד היה נוסע לרבי בשבתות ובחגים. הרבי היה מעל הכול. אבא וסבא שתו את הקפה המסורתי והתכוננו ללכת לבית הכנסת. פתאום פרצו טרוריסטים לעיירה, כנופיות שודדים פולנים, והתחילו להרוג ולגזול. האיכרים הרוסים שהיו חייבים לסבא הרבה מאוד כסף, הלשינו ל"בילחובצים" שסבא עשיר מאוד. הפולנים, הטרוריסטים האלו, נכנסו לבית שלנו ודרשו שניתן להם כסף. אחר נכנסו האיכרים הרוסיים אלינו הביתה, תפסו את אבא ולקחו אותו ועוד 40 גברים יהודים לבית הכנסת. כשאבא חזר משם, הוא חזר עם יד שבורה.

סבא יצא החוצה לבדוק מה קורה, ולראות מה עם היתומים. בבית של סבא גרו שתי בנות-הדודה שלי, ולא רחוק משם גרו גם חמשת היתומים של הפלוטניקים, הם היו אצל הסבתא השנייה. סבא רץ מיד לראות מה איתן. בדרך הוא כבר ראה הרוגים רבים, מרביתם זקנים. הצעירים, גברים ונשים, ברחו ליערות, ומי שלא ברח מר ונמהר היה גורלו.

בינתיים, בבית שלנו, הטרוריסטים סגרו על אימא בדרישה שתיתן להם כסף וזהב. אימא החזיקה את אחותי הקטנה בת ה -3 על ידיה.

בבתים היה נוהג להחביא זהב בגב הראי הגבוה. אבא, עוד לפני שלקחו אותו, הוריד את הזהב ונתן להם. אימא התחילה לבכות ואבא אמר לה: "הלוואי שלא יהיה יותר גרוע". בחוץ היו לנו רפת ואסם עם חציר. סבא השפיע עליהם ופיתה אותם שיעזבו את אימא וילכו איתו לאסם כי שם יש לו כסף. לידינו, בית קטן, גרה משפחה יהודייה מרובת ילדים . כשסבא הלך עם הטרוריסטים לאסם, מיהרנו ועברנו דרך החלון לבית של השכנים, עברנו כולנו, גם אימא והילדה הקטנה. אצלנו כבר עמדה בחצר סוכה מוכנה לחג הסוכות, ואילו חצר השכנים עמדה שוממת, כיוון שטרם הספיקו לבנות סוכה. ה"בילחובצים" , שכבר קיבלו כסף מסבא וחזרו לבית שלנו, חיפשו את אימא, ולא מצאו אותה. אבל הם חשבו שבית השכנים שעמד ללא סוכה הוא ביתם של איכרים רוסיים, ולא נכנסו לחפש אותנו שם. היינו בבית של השכנים כ-50 יהודים, נשים וילדים. רוב הגברים ברחו. אבא היה עם יד שבורה. נשארנו בלילה בדירה הקטנטונת הזאת ושמענו כל הלילה את השודדים דופקים על הקירות ושוברים קירות ותנורים, מחפשים זהב או כסף על הגג, במרתף, בעלייה, הכול שברו. הכול. את כל הבגדים והכרים לקחו, גם האיכרים לקחו. למחרת חל "הושנא-רבא". אבא וסבא עוד התכוונו לרוץ לבית הכנסת, להתפלל. רוב היהודים התחבאו אצל האיכרים או ברחו ליערות. התחננו בפני אבא שיברח גם הוא ליער. אבא היה רק בן 38, חסון ויפה.

אותו זמן, איש אחד שהבת שלו התחבאה איתנו בבית השכנים, בא עם שניים מהשודדים, דפק על החלון ושאל את אבא איפה הכסף. מיד אחרי זה , ה"בלחובצים" נכנסו לבית, תפסו את אבא ואת סבא שלי. האיכרים התחננו ואמרו שאבא וסבא הם הגונים, אבל לא עברו חמש דקות, ושמענו שלוש יריות: ירו באבא! את סבא הם לקחו לבית סמוך, ושם תלו אותו. שתי הנכדות היתומות שיצאו לחפש אחריו, ראו את זה ... הוא היה תלוי על חבל. הוציאו לו את העיניים וחתכו לו את האזניים. למחרת ראינו את גופת סבא נישאת על מוט בידי האיכרים. את אבא לא ראינו.

עברנו אחרי זה להתחבא בבית לא רחוק מהיתומים הפלוטניקים. היו שם הרבה נשים וילדים. הרבה אנשים חיפשו מסתור בתוך הקש שבאסמים של האיכרים. ה"בלחובצים" שחיפשו את היהודים, מצאו אותם שם, גררו אותם החוצה והרגו למעלה משלושים איש מהם. נודע, כי במקומות מסוימים הם זרקו תינוקות למרתפים... היו באים ותופסים בחורות צעירות... אחרי איזה חצי שעה הבנות היו חוזרות כשהן ממררות בבכי, והאימהות היו מחבקות ומלטפות אותן. הייתי קטנה...לא הבנתי למה, מה... מה עשו להן, למה הן בוכות? הם השתוללו שבוע ימים.

אחר כך ברחנו ליער. ביער היינו 6 ילדים. האח הגדול היה רק בן 13, גולדה בת 12, אני בת 11 או 10, אחותי מרים בת 8, בצלאל בן 6 ואלקה בת 3. היה כבר סתיו ובבוקר היה קצת כפור, מהטל.

לאימא שלי היה טבע שהיא הייתה מתעלפת מכל דבר. כשהייתה לנו החנות, הייתה מתעלפת אפילו אם רק ראתה שוטר מרחוק . כמובן, אף אחד לא רצה להיות איתה, פחדו שאחרי כל האסון שקרה, אולי היא תבכה ואולי היא תצעק ותתעלף...

ובאמת, אימא כל הזמן בכתה. וכך קרה שה"בלחובצים" מצאו אותנו ביער. הם גררו את אימא ואיתה את כל הילדים. בעצמי ראיתי איך הוציאו לה בכוח שתי שיני הזהב, כדי שתגיד איפה יש עוד כסף וזהב.

אחרי שבוע של פרעות, משבת עד שישי, חזרו לעיירה הפולנים הטובים, או הבולשביקים, וה"בלחובצים" הסתלקו.

דבר אחד נחרת לי בזיכרון: אני לא יודעת איפה מצאו קצת יין, אבל כבר לפנות ערב, אלה שנשארו בחיים, שתו לחיים... ככה זה אצל העם היהודי.

 

הכוח נמצא כנראה בחוש ההומור

 

 אמרות ופתגמים שאימא חנה נהגה להשמיע

*כשאנו משוחחים במשפחה על השינויים החלים לאחרונה בקיבוץ:

"בטח שאני מבינה שדברים צריכים להשתנות. מה שאני לא מבינה, למה זה צריך להשתנות תמיד לרעה..."

*כשאחד מאיתנו מנסה להיתמם, או למתוח את אמא:

"אתה עושה את עצמך? או שאתה באמת..."

*כשמספרים על מישהו שלומד בנושאים רוחניים:

"מזה... לא תהיה פרנסה"

*בשיחות הרבות על התקציב הקיבוצי:

"מרדכי אומר:שאני עם היד הפתוחה שלי, בתור בודדים הינו נשארים בלי מכנסיים (בודדים הם כל אלו המסכנים, שאינם חברי קיבוץ)"

"בכלל התקציב צריך להיות מגומי"

המשך בירחון הבא

לעמוד הראשי

 כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005  
ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות, הכתבות, המאמרים, היצירות ולתצלומים המתפרסמים בירחון (באתר) זה והם על אחריות במפרסם בלבד.