לעמוד הראשי

החומר האפל/ ענר שלו, הוצאת כנרת מאת: יהודית נוה  מומלץ –קריא, קליל, וגם פיקח, אבל: אין זה רומן רגיל. הסיפור שהוא מעין אלגוריה עתירת סמלים ומטאפרות, צומח מתוך חליפת מכתבים אינטרנטית. עובדה זו, היא כשלעצמה מלמדת על בריאתו של מעין יקום חדש, יקום השואב את רוב תכניו מן המציאות הווירטואלית, בעוד היקום הסוגר עליה סביב, היקום הבראשיתי, זה שאנו נוטים להאמין שהוא היקום האמיתי, הולך ומסתבר כווירטואלי לא פחות. רוב סמליו של הסיפור לקוחים מתחום האסטרופיזיקה, וכן מן המיתולוגיה הישראלית–התנ"כית או מאחרות. תפקידם של אלה כאן אינו רק להקנות לסיפור מימד של עומק או משמעות נוספת, אלא גם להעמידנו על העובדה כי מה שנראֶה הוא לא מה שהנו, ולמעשה, מה שחשבנו כעלילה המתחוורת או כמציאות סיפורית הכרחית, הוא רק קצה הקרחון הנראה לעין של המהות האמיתית. כתבה קצרה זו נוגעת רק במעט מן היסודות הסמליים שבסיפור ואינה מתיימרת לשפוך אור על כולם. אבל, אם ידיעת חלק קטן מן ה"סוד" תגביר במשהו את הנאתכם מן הסיפור הנחמד הזה – דיינו.    החומר האפל הוא מונח מתחום האסטרופיזיקה המתאר חומר מסתורי, בלתי נראה , שהרכבו אינו ידוע, המהווה כתשעים אחוז ממסת היקום. במילים אחרות, החומר המוכר לנו ביקום, זה הנראה לעין, הוא רק חלק קטן מכלל מסת היקום. חלק הארי, זה המרכיב את רוב רובה של המסה, עשוי מחומר בלתי נראה – ועכשיו, משהבנתם את זה, פתחו את הספר והתחילו לקרוא, אך זכרו – מה שקראתם הוא הנראֶה, ו"הנראֶה הוא לא מה שהִנו"! יש עוד תשעים אחוז של חומר קריאה אפל בלתי נראה, אבל משפיע(!), הכלוא בתוך המילים ובין השורות. זאת ועוד, מרגע שהתחלתם לקרוא, אתם עומדים על סִפו של יקום אינפלציוני, יקום ההולך ומתפשט בקצב מהיר, אשר פלנטות–גיבורים חגים בו במעגלים שגורים ובלתי משתנים (נניח, סביב הוואשינגטון סקוויר בניו יורק), ועם זאת, בהכרח, במסלול ההולך ומתרחב , הולך ומתרחק זה מזה. הם עשויים לנוע לבדם, הם עשויים לנוע בצמדים, אבל תמיד מתוך אותה מגמה של התרחקות מאולצת. ומה שמחזיק אותם במסלולם, מה שאינו מאפשר להם להמריא בפראות לכל עבר, לנטוש הכול ולהיעלם בחלל – הוא כוח הכבידה של אותו חומר אפל. אפשר לחשוב שכוח הכבידה, שאנו קוראים לו גם כוח המשיכה במקומותינו, יביא לידי מפגש מאושר בין שני כוכבים. לא כאן: האנרגיה האפלה , בניגוד לרגילה, גורמת לדחייה ולא למשיכה. היא האחראית ליקום האינפלציוני – יקום שממדיו תופחים בקצב עצום והוא נתון במגמת התפשטות מואצת. ברור, שביקום הזה, שרכיביו דוחים זה את זה וגורמים לפער ביניהם שיילך ויתרחב, שני כוכבים–גיבורים לא ייפגשו לעולם – כך למשל, למרות שאדם חולף באותם הרחובות שבהם חלפה רות אשתו לפניו, יושב בבית הקפה שבו ישבה היא לפני רגע, מבקר בכל החנויות והמקומות שביקרה בהם (אפילו בבית החולים שבו היא עובדת ושהוא מאשפז בו את אווה אהובתו) לעולם לא יפגוש בה שוב מרגע צאתו ל"מסע". לעולם, אלא אם כן תתחולל אברציה, סטייה. התוצאה הצפויה של זה היא כמובן התנגשות, תאונה, מה שאכן מתרחש בסיפור בין אדם לאווה, ומה שעשוי להביא בכנפיו חורבן וטרגדיה או, במקרים מסוימים, להיווצרות של חיים חדשים. אם האפלה הולכת ומתבהרת בעבורכם, הפכו דף. אתם בשלים לקרוא את סיפור המעשה המשופע סמלים הזה, ההולך ומקבל צורה של מעין אלגוריה–מיתולוגית מודרנית.   הרובד התנכ"י הסמלי של הסיפור ברור ומשתקף לעין מיד. הסיפור פותח באדם, דיפלומט צעיר החי בניו יורק, המנהל רומן אינטרנטי עם אווה הישראלית, סטודנטית לאסטרופיזיקה, שאותה הכיר בעקבות פציעתה בתאונה שאירעה בגללו. אדם נמשך לאווה, והאמת, אין כל רע ברצונו של אדם להתאחד עם אווה, בת זוגתו המיתולוגית, ולקיים עמה את הפרו ורבו, כמצווה.   להזכירכם: לאחר שברא את היקום והניח ברקיע את כל צבא השמים במסילותיהם, ועוד עשה כהנה וכהנה וראה כי טוב, התפנה אלוהים לברוא אדם בצלמו: " זכר ונקבה ברא אותם ... ויברך... פרו ורבו ומלאו את הארץ." לאחר שחטאו בתפוח, זרק אותם אלוהים מגן עדן, ונעל את שערי הגן אחריהם, לא לפני שאיחל לאישה : בעצב תלדי בנים", ולאדם אמר: "בזיעת אפיך תאכל לחם"...  ואכן, הסיפור מוצא את אדם "זרוק" בעידן הטכנולוגיה המודרני, שרוי בבטלה נעימה, גבוה בחדרו שבקומת השגרירות, "מזיע" למחייתו.  גם הברכה פרו ורבו אין לה כרגע אחיזה של ממש בחייו, כי רות, אשתו הרופאה, עקרה.  היות שהברכה היא צו אלוהי, אדם, כנראה, מתוכנת "להזיע" בשבילה. וכיוון שרות העקרה אינה יכולה להיות שותפתו לצו, אדם נידון לחיפוש מתמיד אחר בת זוג אחרת. זו הסיבה לריבוי מאהבותיו, שכמו נוצקו בתוכנת היי טק משוכללת על פי אבטיפוס אחד של מאהבתו הראשונה– טינה (בשיכול אותיות: הי–נט): נטע, ענת, ג'נט...  הוא נידון להיות תלוש, נע ונד במסילותיו (במוניות או ברגל) – סביב ביתו,  השגרירות וכיכר וושינגטון, ולנמל התעופה ובחזרה , בעוד רות זוגתו אמורה לסמל ניגוד שלו: הוא תלוש –היא שורש ( ROOT = שורש = √). החומר האפל מתחיל כנראה בה – מה שנראה אינו מה שהינו – כי רות, שלכאורה הייתה צריכה להעניק לו בית ושורשים, ילדים, אינה מסוגלת לכך.  ובינתיים, המציאות הווירטואלית שאליה נקלעים שני האוהבים, הולכת וקורמת עור וגידים אגב חליפת המכתבים ביניהם, והיא לפעמים מוחשית ואמיתית יותר מן המציאות של סביבתם המיידית, הממשית – מציאות שקרית, מסואבת בבגידה. המציאות הווירטואלית מסמלת גם מעין יקום אחר, מקביל, שזה עתה נברא, היא פתח והזדמנות לחיים חדשים, משופרים (מעניין שאווה מזכירה במכתביה מאהב בשם ניומן[אדם חדש], שאולי ביקום המקביל הזה , הוא בן דמותו הטרי, המשוכלל, של אדם.), אבל למרות הרוח הרעננה האמורה לנשב בו, אין הוא אלא יקום מדומה, מורכב בעיקרו מחומר אפל, ורב בו הנסתר על הנגלה.  מעבר לסמלים, הספר כתוב בכישרון רב ובהומור, הוא למעשה סיפור של אהבה, של הזדקקות גברית לצלע החסרה, לזוגיות המושלמת, והוא גם סיפור של התפכחות מכאיבה, וסיפור של בגידה מזווית הראייה של הגבר, ושל לבטי הנפש ורגשות האשמה הבאים בעקבותיה.  מומלץ. למאמרים נוספים פרי עטה של יהודית נווה, ראו:    החומר האפל/ענר שלו, ירחון  6  לחץ כאן כמה מילים על "להיות יחד, זה הכול"/אנה גבלדה, ירחון12  בואנה הבנות/מאמר:הכרעת בית המשפט במשפט רמון, ירחון 25