לעמוד הראשי

סיפורי חיים סיפורה של חנה שפירא המשך מהירחון הקודם הקדמה ילדיהם של חנה ומרדכי, גדלו על סיפורי תולדות חייהם של הוריהם, שעלו ארצה מפולין, ובעיקר על סיפורי הילדות שלהם.  לילדים, ילידי הקיבוץ, שחיו עם הוריהם בסביבה הקיבוצית המגוננת והבטוחה, נשמעו הסיפורים מוזרים, הזויים כאילו; העולם ההוא של הוריהם נראה להם רחוק, בלתי נתפס, דמיוני... בערוב ימיהם, ובהגיעם לגיל 80, הגיעו ההורים לידי החלטה להעלות על הכתב את סיפורי ילדותם.  הספר נוגע בתחנות העיקריות בחייהם. הוא מעלה את פרשת יתמותם, נוגע בנעוריהם בהכשרה החלוצית שהביאה לעלייתם ארצה, ומספר את סיפור חייהם בקיבוץ גבעת השלושה. תולדות חייהם האישיים של חנה ומרדכי שפירא מנציחים חלק מזער, מגורל יהדות אירופה וממה שעתיד לקרום עור וגידים בהמשך - הגשמת החלום הציוני.  סיפוריהם המופלאים הועלו על הכתב ישירות ממקלט-הטייפ והוגשו לנו, הקוראים, כפי שהם. לרוב הצברים, ילידי הארץ, נראית מדינת ישראל כדבר מובן מאליו, משהו שהיה קיים שם בעבורם, בעבורנו, מרגע שנולדנו. ובכל זאת , מגיע הרגע שבו אנו עוצרים, חושבים רגע, למתמלאים השתאות על היוזמה, התעוזה, הפלא: מנין היה לאנשים האלה, למודי הסבל, הכוח לקום ולבנות לנו, לעצמם, מדינה, את מדינת ישראל... ויש עוד רבים כמותם.   אני חייבת תודה למרדכי שהתחיל להגיד לי: "תדברי, תספרי משהו" וביקש מאוד שנספר שנינו מה שאנחנו זוכרים. אף-פעם לא התפנינו לדבר על מה שעברנו ומה שהספקנו ובאמת יש לי רצון לספר לילדים שלי, על הילדות שלי והחיים שלי עד עכשיו.     "העיקר היה הרעיון הגדול, המולדת, הצניעות, המרות, היושר והצדק" ילדות (המשך מהירחון הקודם) לאחר מכן נולד יוסף, הבן הבכור. שנתיים אחריו נולדה גולדה, אחר-כך אני ואחרי אחותי מרים. אבא בא מעיר אחרת. כשהיינו עוד ילדים קטנים, הוא בנה בית חדש ויפה ונסע לוורשה, עיר הבירה, לעבוד. עד שהוא הגיע לשם הבית נשרף. הייתי אולי בת שלוש, אני זוכרת שהמראה הראשון שמאוד התרשמתי ממנו היה שרפת הבית שלנו. היינו אז ארבעה ילדים. העירו אותנו בלילה, הבית החדש בער. אמא הוציאה אותנו החוצה ממש ברגעים האחרונים, עם הכסתות והשמיכות העבות וראינו מרחוק את השרפה הגדולה. בשבילנו זה היה מעניין. מאד התרשמתי מהאש בלילה, אבל למחרת כבר לא היה כל -כך שמח. אבא לא היה בבית ולנו לא נשאר כלום חוץ מהכותונת שלבשנו על גופנו. כמובן שכל המשפחה של אמא התגייסה, אספו לנו בגדים ונעליים והלבישו אותנו. זה הדבר הראשון שאני זוכרת בתור ילדה קטנה. את התמונה הזאת, שחצי עיר בוערת אפשר היה לראות כל כמה חודשים. מצד אחד היהודים סידרו ורימו את האיכרים, האיכרים מצידם ידעו לגנוב, לשדוד ולשרוף את בתי היהודים. אחרי זה פרצה מלחמת-העולם הראשונה.   הכוח נמצא כנראה בחוש ההומור    אמרות ופתגמים שאמא חנה נהגה להשמיע *כשעולה בקיבוץ הנושא שלאנשים מסוימים יש צרכים מיוחדים משלהם: "גם עין אחת צריכה לישון" *לגבי אנשים שעלו ארצה, אחרי מלחמת-העולם השנייה: "בן עיר שמגיע ארצה זה כמו קוזיו (משפחה)" "מי שעובר מלחמה וממשיך לחיות, הוא כבר בן-אדם אחר" *כשמשוחחים בנושאי הרזיה ודיאטה: "צריך לאכול בשביל לחיות ולא לחיות בשביל לאכול" *כשמספרים לאמא חנה איזה בעיות יש וכמה קשה: "שאלה יהיו כל הצרות שלך" *כשמתאוננים על ניקיון הבית, הבלגן ואי הסדר: "שהבית יהיה מלוכלך מילדים ולא נקי בלי ילדים" המשך בירחון הבא לעמוד הראשי

כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005   ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות, הכתבות, המאמרים, היצירות ולתצלומים המתפרסמים בירחון (באתר) זה והם על אחריות במפרסם בלבד.