|
ילדיהם
של חנה ומרדכי, גדלו על סיפורי תולדות חייהם של הוריהם, שעלו ארצה מפולין,
ובעיקר על סיפורי הילדות שלהם.
לילדים,
ילידי הקיבוץ, שחיו עם הוריהם בסביבה הקיבוצית המגוננת והבטוחה, נשמעו
הסיפורים מוזרים, הזויים כאילו; העולם ההוא של הוריהם נראה להם רחוק, בלתי
נתפס, דמיוני...
בערוב
ימיהם, ובהגיעם לגיל 80, הגיעו ההורים לידי החלטה להעלות על הכתב את סיפורי
ילדותם.
הספר
נוגע בתחנות העיקריות בחייהם. הוא מעלה את פרשת יתמותם, נוגע בנעוריהם
בהכשרה החלוצית שהביאה לעלייתם ארצה, ומספר את סיפור חייהם בקיבוץ גבעת
השלושה.
תולדות
חייהם האישיים של חנה ומרדכי שפירא מנציחים חלק מזער, מגורל יהדות אירופה
וממה שעתיד לקרום עור וגידים בהמשך - הגשמת החלום הציוני.
סיפוריהם
המופלאים הועלו על הכתב ישירות ממקלט-הטייפ והוגשו לנו, הקוראים, כפי שהם.
לרוב הצברים, ילידי הארץ, נראית מדינת ישראל כדבר מובן מאליו, משהו שהיה
קיים שם בעבורם, בעבורנו, מרגע שנולדנו. ובכל זאת , מגיע הרגע שבו אנו
עוצרים, חושבים רגע, למתמלאים השתאות על היוזמה, התעוזה, הפלא: מנין היה
לאנשים האלה, למודי הסבל, הכוח לקום ולבנות לנו, לעצמם, מדינה, את מדינת
ישראל... ויש עוד רבים כמותם.
|
הכוח נמצא כנראה בחוש ההומור
אמרות ופתגמים שאמא חנה נהגה להשמיע
*כשהיינו מתלוננים על אחד מבני
המשפחה:
"הורים ומשפחה לא בוחרים"
ואחרי הפסקה קלה:"מה ששלנו
זה טוב"
*כשנשבר משהו בבית:
"על מה שאפשר לקנות בכסף,
לא מצטערים"
*כשמספרים על מישהו
שניסה דבר מסוים ויצא בפועל קצת אחרת:
" האדם חושב ואלוהים צוחק"
*כשאמא אופה עוגה
ושואלים אותה על המתכון:
"הכנסתי בפנים את האבא
והאמא"
*כשיש בעיות על הפרק
ולא מגיעים לעמק השווה עם הקיבוץ ומוסדותיו:
"דבר אל הקיר" ואחרי
הפסקת הרהור קלה:"אין חיים בלי בעיות"
"צריך להחזיק תמיד את
ההומור ולא ליפול ברוח".
|
| נעורים מסיפורו של מרדכי שפירא - נולד בשנת 1909 |
הייתי קרוב לגיל 12 כשחזרתי הביתה לאמא...
אמא לא ידעה מה לעשות איתי ואמרה שהיא חושבת לשלוח אותי ללמוד מלאכה, את
מקצוע התפרות. הרבי שאבא שלי היה חסיד שלו, היה בעיירה. אמא אמרה שהיא תלך איתי
אליו ותתייעץ איתו מה לעשות עם הבן הזה. הלכנו לרבי. אמא סיפרה לו את כל
העניין. הרבי הסכים לזה שאלמד תפרות, כי מה איכפת לו מה אני אעשה. אבל מה, הוא
הציע שאני אלמד תורה כל שבת, אצל קרוב משפחה שלי, חסיד של הרבי, שהיה יהודי
יודע תורה.
הסכמתי ובכל שבת הייתי הולך ללמוד תורה אצלו. זה נמשך עד שנכנסתי ל"חלוץ
הצעיר" ואז הפסקתי ללכת אליו. לא ראיתי שום תועלת בלימוד התורה . ראיתי שלימוד
התורה, במקום ללמוד קרוא וכתוב ועוד כל מיני לימודים נחוצים כמו חשבון, לא ייתן
לי שום דבר שנחוץ לי לחיים והפסקתי ללכת. אני זוכר שב"חלוץ הצעיר" היה לנו
מדריך מצוין שעבר את הסמינר הראשון של "החלוץ" קראו לו פאלק ברונר.
פאלק זה, נתן לנו הרבה הרצאות ולימד אותנו הרבה דברים. כל ההשכלה שלי, אפשר
להגיד, ניתנה לי על ידו. באותו זמן חיפשתי מישהו שילמד אותי גם חשבון וגם כתיב.
כשהיינו במועדון של "החלוץ" נפגשנו עם חברי המפלגה, שם מצאתי חברה שהיתה
במפלגה וביקשתי אותה שתלמד אותי. היא הסכימה לתת לי חינם שיעורים בחשבון ובכתיב
וזה נמשך כשנה. כל מה שלמדתי היה הודות לה.
אפשר לסכם בשתי מילים שכל החינוך וההשכלה שלי, היו חינוך עצמי והשכלה
עצמית.
חצי שנה לפני שהלכתי ללמוד תפרות, עבדתי בתור נער שליח אצל משפחה אחת בחנות
ליינות, זו היתה משפחה מעניינת מאוד. הבת היתה חולה ושכבה על פי רוב במיטה,
היתה לה רגל חולה, הם פנו וטענו לממשלת פולניה, שהיא נפצעה במלחמה. בזכות זה הם
קיבלו מונופול למכירת יין. הפולנים נתנו לנפגעי מלחמה כל מיני פריווילגיות כמו
מכירת סיגריות, מכירת יינות ועוד כל מיני דברים מיוחדים.
עוד דבר חשוב קרה לי כשחזרתי לקרשניק לאמא, התחלתי לקרוא ספרים. אמנם לא
ידעתי מה שאני קורא, לא ידעתי עוד טוב לקרא אפילו באידיש, אבל נתפסתי לזה
כל-כך, שאחרי 3-4 ספרים כבר ידעתי לקרוא חופשי. בעצמי למדתי והתקדמתי מאוד
בקריאה, נעשיתי משוגע לקריאה. הייתי יושב עד מאוחר בלילה על-יד מנורת-נפט וקורא
בזמן שאמא והילדים כבר ישנו.
כשהייתי בן 14, נהגתי להיפגש עם קבוצת ילדים, חברים שלי, כ- 12 נערים
בערך. בקבוצה היו גם אח ואחות שאבא שלהם היה באמריקה ואמא שלהם הרשתה לנו לבוא
אליהם הביתה, מדי פעם, לכל מיני מסיבות. לרוב היינו נפגשים ברחוב, מדברים
ומטיילים. בקיץ, בעיקר בשבת, הלכנו ליער לבלות ולנוח. בקרבת היער גרו איכרים
פולנים. הרבה פעמים הם שיסו בנו את הכלבים, או התנפלו עלינו בשוט והרביצו לנו.
אם היינו קבוצה גדולה, היינו מתגברים עליהם על-ידי זריקת אבנים, אבל אם היינו
רק שניים שלושה, היינו סופגים מכות נאמנות.
הרבה מקרים קרו לדוגמה בשבת. הסטודנטים היו יוצאים מבתי-הספר, דוחפים, מכים
וזורקים אותנו מהמדרכה, שלא נלך עליה. הרבה פעמים התארגנו והחזרנו להם מכות וזה
היה מביא לקטטות בינינו לביניהם. זה גם לימד אותי כמה שהם שונאים אותנו ולא
רוצים שנהיה בארץ שלהם.
במקצוע התפרות עבדתי באופן די חלקי. היו זמנים שהרווחתי די טוב יכולתי להתלבש
וגם היו לי כמה גרושים בכיס שיכולתי ליהנות מהם בכל מיני אופנים. אבל היו זמנים
שהייתי מחוסר עבודה.
הנערים שעבדו בתפרות, עבדו כמה שבעל בית המלאכה דרש. היו מקרים שעבדנו מ7- 8-
בבוקר ועד 12 בלילה. לא היו שעות קבועות. לפעמים לא הייתה עבודה, ישבנו וחיכינו
בבית המלאכה עד שתהיה עבודה וכשהייתה עבודה הצטרכנו לעבוד בלי סוף.
נפגשנו הרבה פעמים, התחלנו להתארגן והחלטנו לעשות שביתה ולדרוש 9 שעות עבודה
ביום באופן קבוע. אם יש עבודה או אין עבודה לנו זה לא מעניין ולא אכפת. הכרזנו
שביתה ולא נתנו לאף אחד להיכנס למקום העבודה. אני הייתי בין המארגנים.
יום אחד הגענו למקום וראינו שמישהו עובד שם. בעל הבית הביא פועל מעיירה אחרת
והושיב אותו לעבודה. קראנו לבחור הזה, סיפרנו לו שיש שביתה ואמרנו לו:"אסור לך
לעבוד, כי אתה מפר שביתה!" כשהוא שמע את זה, הוא יצא ולא המשיך לעבוד, אבל
באותו הרגע יצא בעל הבית עם מקל והרביץ לנו מכות. גם אני קיבלתי כמה מכות. כל
זה לא השפיע עלינו, הלכנו למשטרה וסיפרנו שבעל הבית הרביץ לנו מכות, כי אמרנו
לפועל שלו שיש שביתה ומה שעשינו זה חוקי.
המשטרה לא הייתה כל כך לצדנו. הם אסרו אותנו, את כל שלושת הבחורים ואמרו
לנו:"תשבו". ישבנו , ישבנו, איזה שלוש-ארבע שעות עד שבא קצין המשטרה והתחיל
לחקור אותנו. את החבר שלי הוא שאל:" מי אתה?" החבר אמר את השם. "בן כמה אתה?"
בן 16. אחר כך קרא לי:"מה השם שלך?" אמרתי לו. "בן כמה אתה?" בן 16. "בן 16
וכבר אתה שותה?" התחיל לצחוק, ואמר:"לך הביתה מהר!" בזה נגמר. אבל מהסיבה הזאת
גם לא הצלחנו ונשברנו. הסתובבנו איזה שבועיים בלי עבודה וראינו שאין לזה סוף
ובעלי הבתים לא נכנעים. נכנענו וחזרנו לעבודה. הדבר הזה הזכיר לי את הרצון לצאת
להכשרה.
רוצה אני לספר כמה מקרים, שיתארו איך ראיתי בתור ילד את היהודים עומדים בפני
החוק או בפני השלטון, בארץ שבה גרו. גם מהמקרים האלו למדתי שנחוצה לנו ארץ
שלנו.
המשך בירחון הבא לחצו כאן
לעמוד הראשי |
