לעמוד הראשי
 

גברת כוגן סיפור

מאת חנה אריאל

ליזלוטה כוגן נקראה בפי חלק ממכריה ליזל ובפי אחרים לוטה והיו גם כאלה שקראו לה בשמה המלא. לי היה נדמה תמיד שהעדפת שם זה או אחר קשורה לתקופות בהן הכירו אותה ידידיה לראשונה – אלה שהכירוה מימי ילדותה ונעוריה בהמבורג קראו לה ליזל, היקים שהיוו את חוג מכריה בתל אביב הבוהמית בשנות השלושים והארבעים קראו לה לוטה, ואילו ידידים חדשים, ובעיקר כאלה שנספחו אל מעגל מכריה בגלל קשריהם עם בעלה מורי, קראו לה ליזלוטה. אנחנו, שלוש הגראציות, כפי שאהבנו להתייחס לעצמנו, קראנו לה תמיד רק גברת כוגן, וזאת למרות שאני סברתי שהיא נראתה הרבה יותר כמו 'ליזלוטה'. גברת כוגן ואני דיברנו בינינו גרמנית, וגם כאשר מלאו כמעט עשרים שנה להיכרותנו, וגם לאחר שהתקרבנו מאוד, לא הציעה לי שנפנה זו אל זו בלשון קרבה – אנו המשכנו, ממש עד ליום מותה, להשתמש בלשון הכבוד המרוחקת.

גברת כוגן לימדה התעמלות במתודה מקורית משלה, שנתמזגו בה שיטות פלדנקרייז, יוגה ופאולה ועוד מספר שיטות דומות אחרות. היא היתה מורה קפדנית, חדת עין וחריפת לשון, לעתים כמעט מרושעת, אך תוצאות שיטתה היו מפתיעות. שלוש הגראציות – אנוכי, סילביה ודיצה – היינו מכורות לשיעורי ההתעמלות בביתה של גברת כוגן, אם כי יראנו לעתים את שֵבט לשונה. אחרי השיעור שהיה מתיש פיזית ונפשית כאחת, נטתה גברת כוגן להזמין אותנו לעתים קרובות ללגום עמה קפה בספלוני חרסינה דקיקים, כמעט שקופים. הקפה הוגש בפינג'אן מזרחי על גבי טס נחושת בוהק, ברוב טקס שכלליו היו תמיד קבועים ונוקשים כבפולחן.

גברת כוגן נישאה בגיל מאוחר למדי למורי, פקיד ממשלתי בכיר ובעל נכסים. עד לנישואיה – לפי עדותה עצמה ולפי סיפורי גברת אחת, שהכירה אותה בתל אביב של אותם ימים – היתה ענייה כמו "עכבר כנסיות", כלשון הביטוי הגרמני, והתגוררה בדירת חדר עלובה על גגו של בניין מתפורר בדרום העיר. עם נישואיה שפר, כמובן, מצבה הכלכלי ללא הכר, אך גברת כוגן לא היתה מאושרת עם מורי, כפי שגילתה לנו מדי פעם על ספלון הקפה, תוך הבאת דוגמאות מבודחות ומרירות מחייה איתו.

גברת כוגן היתה אשה קטנה, לבושה תמיד בגלימות ססגוניות ועונדת עדיים אקזוטיים. כשהִכרתיה לראשונה היתה כבר בגיל העמידה המתקדם, וכבר אז היו אצבעותיה נפוחות ומפותלות בשל מחלת השיגרון. למרות שנהגה לשטוח את ידיה לפנינו בצער רב ולקונן על כיעורן, שהיה בעיניה סמל להידרדרות הגוף כולו בזקנתה, לא ויתרה על עדיית טבעות מעוררות סקרנות על כל אצבע כמעט. את אחת הטבעות, רצועת כסף עבה ומוצקה, משובצת באבן ירקרקה שקופה, חזרה ואמרה תמיד, שהיא מייעדת לי לאחר מותה.

לגברת כוגן לא היו ילדים משלה. רגשותיה העדינים ביותר היו מופנים לחתולים – חתוליה הפרטיים ששכנו בבית בכל פינה ועל כל כורסא, חתולי החצר הדשנים וכן החתולים שהתגוררו בשדרה הסמוכה, שגם בהם טיפלה ברוב מסירות. את כל החתולים אהבה אהבת נפש והרבתה לדבר על מעשי הקונדס שלהם, פקחותם, יפיים, מצבי-הרוח המשתנים שלהם והעונג האינסופי שהסבו לה. אהבה של ממש אהבה גם צמחים מכל הסוגים, אפילו את העלובים וחסרי ההדר שביניהם. אני רואה אותה לנגד עיני בגלימה מתנופפת, שרשרת חרוזים ססגוניים לצווארה, מלטפת עלה שצמח בחצרה ומונה אחת לאחת את תכונותיו הסמויות. עד היום גדל בחצרי צמח אלים וריחני בעל פרחים אדומים זעירים הנפתחים בלילה, אשר גברת כוגן נתנה לי ייחור שלו.

עם מותו של מורי כמו נשמה גברת כוגן לרווחה וזכתה לתקופה קצרה של חירות ועצמאות שחסרו לה כל-כך בשנות נישואיה. אולם עם הזדקנותה החלה לחוש בדידות וחוסר-ביטחון בביתה הענקי, שהתפורר והלך לנגד עיניה. ידידיה הפצירו בה לעבור לאחד מהמוסדות המיועדים לאנשים במצבה, אך גברת כוגן נרתעה מהרעיון בסלידה מופגנת. וחוץ מזה, מה תעשה עם תומאס, אחרון החתולים שעוד התגורר עמה בביתה? בסופו של דבר המציאות הכריעה ועם מותו של תומאס, נאלצה לברור לעצמה את חפציה היקרים לה ביותר ולעקור לאחד מהמלונות המהודרים ששימשו כבתי-אבות.

למרבה הפתעתי, פרחה גברת כוגן בבית-האבות. היתה לה דירה זעירה מעוצבת בחן ובטוב-טעם שהיו אופיינים לה, ומכל אחד משלושת חדריה הקטנטנים נשקף במלוא הדרו הים התיכון. היא פיתחה קשרים מסוג מסוים, יקי מאוד, עם חלק מדיירי המקום, נהגה להזמין קבוצות קטנות של אדונים וגברות לארוחות צהריים מסוגננות, או לקפה של אחר הצהריים והרבתה אף היא להיות מוזמנת לאירועים דומים. אני ביקרתי את גברת כוגן מדי כמה שבועות וגם ביקורי התנהלו על-פי כללי טקס קבועים ונוקשים. עם זאת חלה בינינו התקרבות בלתי צפויה וגברת כוגן אף דיווחה לי מדי ביקור על שינויים חדשים שהכניסה בצוואתה – פעם הורישה את כל הונה למוסדות צער בעלי-חיים ובפעם אחרת לאדם זה או אחר, והדיונים בטיעונים בעד או נגד החלטה כזאת או אחרת היו ממושכים ורציניים ונראה שהסבו לגברת כוגן הנאה עצומה. גברת כוגן המשיכה להקפיד על הופעה מקורית ומרשימה, וצלילות מחשבתה, חריפות לשונה, והעניין שגילתה בענייני תרבות ואקטואליה לא נפגמו אף כהוא-זה.

באחד הביקורים שלי התוודתה גברת כוגן לפני כי התאהבה אהבה עזה ברופא המטפל שלה, בן גילה, ושאף הוא השיב לה אהבה. באותה תקופה חלו בגברת כוגן שינויים מדהימים. היא זהרה. עיניה נצצו. שערותיה הבריקו. חריפות לשונה קהתה ודיבורה התעדן והתרכך עד לבלי הכר. מרירותה כמו נמוגה. אי-אפשר היה שלא להבחין שגברת כוגן יפתה. אפילו אצבעותיה המכורכמות כמו התיישרו.

ואז ניחתה המכה. הדוקטור המכובד החליט מטעמים שלא הובהרו לנטוש את הקשר הנפלא הזה. גברת כוגן כמו הצטמקה והידלדלה. הזוהר הועם ונעלם כליל. אצבעות ידיה חזרו להיות מפותלות כשהיו. שערה הידלדל. זמן קצר לאחר-מכן נזקקה למטפלת צמודה. המחשבות על שינויים בצוואתה כבר לא הסבו לה אפילו צל של הנאה. למעשה, שום דבר לא הסב לה יותר הנאה, גם ביקורי לא. היא חזרה ואמרה לי: "די, מספיק, אין לי יותר חשק לחיות".

גברת כוגן מתה כחודשיים לאחר שאהבתה הגדולה הושבה ריקם.

לדברים נוספים מפרי עטה של חנה אריאל כהנא

דני ומשפחת החיות: לחצו כאן

גברת כוגן סיפור: לחצו כאן

ספארי מתוך "כספר הפתוח": לחצו כאן

 

 

 
 
 כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005  
ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות הכתבות והתצלומים והם על אחריות המפרסם בלבד