לעמוד הראשי

לחץ כאן למעבר לגלריה של דוד חסדאי

דוד חסדאי ז"ל  9 שנים לפטירתו מהנדס בניין, צייר ומספר ישראלי. נולד בעיירה סלאבוטה , אוקראינה, כ"ו בניסן תרע"ז (17.4.1917)

דוד היה אמן בנשמתו ובלבו, אשר דרך חייו ונסיבות חייו הובילו אותו אל מחוץ לעיסוק החביב עליו : אמנות. כל חייו דומה כי ניסה לשוב על עקבותיו, לתקן את הסטייה אשר הוליכה אותו אל המחוזות הרחוקים מהנתיב שהוא האמין כי גורלו התווה לו. כילד, ניגן בכינור בתזמורת , כנער, כתב סיפורים ביידיש, כבוגר – נמשך אל הציור. באוניברסיטת מוסקבה האמינו כי נכון לו עתיד כפיזקאי, אולם הוא התעקש על ספרות, ובתום לימודיו התיכוניים נכנס ללמוד ספרות יידיש באוניברסיטה היהודית של מוסקבה. לימודיו אלה נקטעו בראשיתם כאשר עלה בגיל 19 לארץ ישראל. בארץ למד הנדסת בניין והשתלם בציור. לאחר נישואיו השתקע בעיר רחובות ועבד שנים רבות כמהנדס בניין-מבוני העיר רחובות. ספריו מאוירים כולם על ידו: 1961 - "האדם שלא רצה להיות אדם" - י"ד סיפורים קצרים. 1964 - "המוזרים שרצו לחיות" - סיפור חיים בצל מלחמה עתידה. 1975 - " האפור והלבן" - שירה. 1975 - "מעשה במחסן"- מחזה. 1976 - "ילדי הבית המשותף". 1978 - "משרד צחוק הילדים" - ילדים המחליטים להשכין שלום בעולם באמצעות נשק הצחוק. (קטעים מתוך לקסיקון אופק).   דוד חתר לכתיבה ייחודית, מקורית, והוא שפע רעיונות רעננים ומשופעים הומור.כצייר הציג דוד חסדאי את ציוריו במשך עשורים אחדים בתערוכות רבות, בבתי תרבות ובגלריות ברחבי הארץ ובחו"ל. נחשב כצייר נאיבי וייחודי, הציור שימש לו כתחביב כי עיסוקו הקבוע לפרנסתו היה הנדסת בניין. בשנים האחרונות התפנה יותר לציור והגיע להישגים. דרך יצירתו סימבולית וסיפורית, מעניינת, מלאת להט והבעה.  גישתו טבעית ובעלת ריתמוס יצירתי מיוחד. שירים ואיורים מתוך ספרו "האפור והלבן":

סתיו סתיו...  הכלב נובח: האו האו! והעורב בתוך ענפי הברוש צורח:  קרע קרע! ואני מתכרבל בתוכי, מוציא אט אט את אפי ותוקע עיני לתוך האפור של הסתיו. מי זה קבע שהסתיו הוא קודר? מי אשר כך סובר שייקח מעדר, שיכרה לעצמו קבר ובתוכו  ייקבר... ואפילו נכון הדבר ששיר זה אינו מהשירים הטובים שלי (כדברי אשתי) ובתי הבכורה אפילו טוענת שבכלל, לא קיים בארצנו  שום סתיו (ואין כאן מה לשיר על הסתיו), אני קובע שמה שנכון - אבל  נכון  - הוא: כלב תמיד נובח: האו-האו! והעורב שבתוך ענפי הברוש שמול ביתנו, חוזר אחריו וקורא: קרע-קרע! (ואם שיר זה לא כל כך הצליח הפעם, אז מה) - אז מה?   העכשיו העכשיו נולד המפתיע, הציץ ונשאר בסדק חלוד של חיי והתחיל להציק לי, נעץ ציפורניו בי, ונעץ בגופי את שיניו. העכשיו... והתחיל עוד לומר לי שאין בן-אדם בי, (עמוק בתוכי) ושכל כולי כלי ריק קליפה חיצונית... העכשיו... העכשיו... (אם רק לסבול אני יכול, זאת אומרת)... (ובין היתר: גם אותו, את העכשיו)... העכשיו... העכשיו... שנולד במפתיע, הציץ ונשאר בי בסדק חלוד של חיי- לעולם.     אני ממהר  או מחושך לאור   1. אני ממהר ואינני יודע  לאן - הדרך לפני ארוכה ואינני יודע היכן  היא נגמרת... חושך סביב ואני ממהר - כנראה על מנת לצאת מן החושך. כנראה, על מנת להיפגש - (בסופו של דבר), עם האור... אני, מטבעי, בן האור וכל רצוני הוא הדרור...   2. אני ממהר כושל  בדרכי נופל  לתוך בוץ ומלכלך את פני... אני ממהר וזהו שכרי... ללא צל של ספק- זאת היא דרכי... ...והיא לעולם לא תיגמר... אני קם מהבוץ מנקה את ידי, שוטף את פני ומלכלך את שרוולי...      למי אכפת ? 3. למי אכפת אם הייתי אי פעם,  או לא הייתי בכלל? ואם כבר עליתי אי פעם על אחד מהצוקים השחורים משחור של החיים וליד אחד המדרונות התהומיים שבו נעמדתי חיוור כסיד? נרעדתי , ומיד אחרי כן:  התאבנתי,  כשרגלי המאובקות ושותתות דם   4. משתרע שדה אנוש ירוק וצהוב ומעל לראשי הכואב והפצוע מרחף משטח של תכלת שמים עגולים, אין סופיים ואמיתיים כחופש ציפורים, כדרור בכבודו ובעצמו: למי זה אכפת? לא נפלתי תהומה - נשארתי בחיים... ולאיש לא אכפת! רק לי - לעצמי: אכפת ואכפת!...       מוזיקה 5. המנדולינה תלויה על הקיר וסרט אדום לה בראשה. אני אוהב אותה והיא יודעת זאת, הכינור מונח על שולחני ולצדו הקשת, אשר בי היא מתביישת וממש זועקת בלי הרף כנגדי שאין אני יודע כראוי לשלוט בה ובכלל שאין אני אדם! דקור בי אויבך! - היא לא פעם מצווה עלי, הוצא להם העיניים הרעות!   6. גמור אותם - אחד אחד! (אויבי כל האנושות הם)! והפסנתר צוחק בכל שיניו הלבנות והשחורות ורק אני עצוב ויושב לי על כיסאי המתנדנד כשידי שמוטות ופי פעור ואני שר להנאתי: -דו-רה-מי! -פה-סול-לה-סי! -פה-סול-לה-סי... -דו-רה...

כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005   ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות הכתבות ולתצלומים והם  על אחריות המפרסם בלבד