לעמוד הראשי

הקיוסק של אלי מאת : חנה זהר התעוררתי היום מוקדם מהרגיל. זינקתי מהמיטה והכנסתי את האור לחדרים. מבעד לחלון הפתוח יכולתי לראות את העצים הנטועים לאורך הרחוב שבו אני גרה, שהתכסו פתאום בתפרחת צהובה של פרחים קטנטנים וצפופים. כל כך מהר הם הכריזו על עצמם כמבשרי האביב!...יותר מאוחר , יכולתי לחוש בניחוח העדין שהם מדיפים בחלל האוויר, בושם בריח אדמה שהעצים מזליפים על עצמם כאותה גברת מגונדרת שרוצה למצוא חן בעיני מעריציה הרבים.   הטבע תמיד מרגש אותי. איך אפשר להיות אדישים למראהו הלובש צורה ופושט צורה מעונה לעונה , ומסגל לעצמו הרגלי לבוש במחזוריות קבועה מראש ? יד נעלמה מנצחת ואחראית על התפאורה ומעירה את העצים שהיו רדומים כל החורף, ורק באביב הם מתעוררים ומתגנדרים במחלצות חדשות. אני אוהבת את השעות הקטנות של הבוקר כאשר הרחוב עדיין לא התארגן לפעילות היום יומית , המכוניות עדיין אינן מרעילות אותנו בפיח ובעשן, העולם כולו נקי ומסודר והדשא הירוק מביא את החג לעיניים. סגרתי את החשבון עם הכלים שנשארו בכיור מאתמול בערב והוצאתי מהמקרר תותים שטופים וטריים , תותים אדומים ומעוררי תיאבון והסתפקתי בהם כארוחת בוקר בתוספת כפית דבש, כי יש אומרים שהדבש הוא סגולה בדוקה נגד חיידק השפעת , הצרידות והשיעול – חיידק שהתיישב לי בגרון ברוב חוצפתו, וגרוע מכול , בלי כל סיכוי שאנצח אותו בקרוב. הלכתי בעקבות השמש והייתי אסירת תודה על חסדיה שהיא מעניקה לכל אוהביה. ברחוב יהודה המכבי, על יד כיכר מילנו, יש קיוסק קטן, הקיוסק של אלי, מלא כרימון בפיצוחים מכל הסוגים, עיתונים, ממתקים, גלידות ושלגונים, ובעיקר הוא מפורסם הודות לכריכים שלו. לא כאלה שעשויים בשיטת בית חרושת, בלי להביע עניין אישי. הכריכים של אלי עשויים מכל הלב והוא מכין אותם במו ידיו: לחמניות עגולות וטריות , לחמניות ארוכות וחומות שבאות ישר מבית היוצר וזוכות לטיפולו המסור של אלי בעל הקיוסק; כריכים שיש בהם פלחי עגבניות ועליהן מסודרת גבינה מלוחה לבנה שמציצה החוצה. או לחמניות מרוחות קלות במיונז, עם פסטרמה הודו מקופלת ומרופדת בעלה חסה שבאה ישר מהשדה, או כריכים שיש בהם פלחי ביצה קשה, שאלי מצרף אליהם מלפפון ירוק וגם כבוש, וכל הטעמים מתמזגים לחגיגה גסטרונומית צנועה.  אלי הוא גבר שעבר את שנות החמישים. פניו שחומות ובשערו עדיין לא זרקה שיבה. חיוך תמידי שוכן בזויות פיו והוא נראה אדיש לכל אשר קורה מסביב לקיוסק שלו. אדם טוב הוא אלי, כרסו הולכת לפניו, יושב כל היום ומתמסר לליטופן של קרני השמש שמשזפות את פניו. כך הוא בעיקר בבקרים, כאשר הוא גומר את עיקר עבודתו בקיוסק והוא מתפנה להנאות הפרטיות שלו. מוקדם בבוקר הוא מכין את הכריכים הטעימים ואחרי הצהריים הוא בודק את החשבונות ואז הוא נח מעבודתו אשר עשה. כי זאת לדעת שאלי בעל הקיוסק מעריץ את החיים הנינוחים והשקטים, חיים בלי שום לחצים מיותרים. את הרוגע הזה שבחייו הוא חייב לישראל, בחור ארגנטינאי שהוא מעסיק בקיוסק שלו מהבוקר עד הערב. ישראל הוא בחור ערירי כבן שלושים ,קומתו בינונית, שערו בצבע הדבש וחולצת טריקו נתונה תמיד בתוך מכנסיו , משל היה ילד קטן שאמו מהירה לסדר אותה רגע לפני שיצא החוצה. שפתו עילגת מעט וקשה להבין את דיבורו כראוי, אך ידיו ומוחו זריזים הם עד מאוד, ואפילו כאשר הוא מוקף לפתע בקונים אחדים בעת ובעונה אחת , הוא אינו מאבד את עשתונותיו ומטפל בכולם בזריזות ובאדיבות, ולפני שאתה מספיק לפנות ימינה או שמאלה, העודף כבר בידך עם הסחורה שרצית. בחור חרוץ הוא ישראל , יד ימינו של אלי הבוס שעסוק עם השמש, מגלה לפניה את פניו השזופות ונחבא מפניה לסירוגין, וסומך בעיניים עצומות על ישראל שזה יעשה לו את המלאכה ואת הכסף. בצדו האחורי של הקיוסק פזורים כיסאות ושולחנות מפלסטיק, שלמרות פשטותם יש בהם ברק של ניקיון, שאחראית לו אשתו של אלי העוקבת מרחוק על הנעשה בטריטוריה שלה, ומשמרת אותם מפני כל רבב שנדבק בהם מן הסתם במשך היום. כאן יושב דרך קבע ה"פרלמנט" של הבחורים הערבים שעוסקים בשכונה בעבודות גינון וניקיון. הם משעינים את האופניים עם המטאטא והמגב על חומת האבן , שוברים את הרעב והצמא , ואף משליכים מבט סקרן לעבר העיתונים. ויש גם סוג אחר של קונים בממלכתו של אלי. אלה הם אנשים שהגורל התאכזר אליהם והם יוצאים מדי פעם מבית החולים ואז הם באים לפקוד את הקיוסק של אלי לארוחה קלה ואף לשיחה פילוסופית, ויש אפילו אחד מביניהם, שאתה עומד משתאה מול בליל המילים שנאמרות מפיו בקול רם ובלי שום היגיון, ואז נוכח לדעת כמה טעם וידע יש בהן. כל בוקר כשאני עוברת על יד הקיוסק, יושבת " במתנ"ס" אישה צנומה וערירית ששנות חייה חרשו בפניה ארשת של רצינות ושל אכזבה בקמטים עמוקים. היא יושבת בשמש, לבושה כל יום באותם אפודה חומה וחצאית צרה עשויה צמר – חורף וקיץ – חרוזי ענבר המתגלגלים מבין אצבעותיה מהווים את הנאתה היחידה בחיים. המיוחד באותה אישה שהיא יושבת שעות רבות באותו מקום ופיה תמיד סגור – אף פעם אינך יודע מהי חושבת, ודמותה שמקרינה קרירות מונעת ממך להיכנס איתה בדברים. תמיד היא יושבת על הספסל מול הקיוסק , תמיד היא שם בכל מזג אוויר ותמיד היא בשתיקתה עטופה. בין הקונים הקבועים שנהגו לפקוד את הקיוסק באופן קבוע, כל יום בשעות הצהריים , היה גבר אחד מלווה בכלב קוקר ספניאל חמוד ועליז. כל יום בשעה קבועה היה קונה בקיוסק ארטיק שוקולד ומכבד בלק קטן את חברו הטוב. הגבר דבק במנהגו זה שנים רבות ותמיד ביקש ארטיק שוקולד – ואף פעם לא ארטיק אחר. יום אחד לא ראיתי אותו. גם לא למחרת. עבר שבוע והוא איננו. סקרנותי גברה עלי. שאלתי את אלי מה קרה לאיש עם הארטיק וכלבו העליז. אלי ספר לי שהאיש הנחמד מת מהתקף לב. מאז לא ראיתי גם את הקוקר ספניאל, ובכל פעם שאני רואה איש שאוכל ארטיק ולידו כלב , אני שואלת את עצמי מה עלה בגורלו של הכלב שנשאר יתום. לעמוד הראשי

כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005   ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות, הכתבות, המאמרים, היצירות ולתצלומים המתפרסמים בירחון (באתר) זה והם על אחריות במפרסם בלבד.