|
כאמור, הגימנסיה העברית הרצליה הוקמה ביפו בשנת 1905 ונקראה "הגימנסיה
העברית". בשנת תרס"ט – 1909 עברה הגימנסיה מיפו לשכונה החדשה, לרחוב
הרצל, וקיבלה את שמה החדש – גימנסיה הרצליה – על שם חוזה המדינה,
בנימין זאב הרצל. הגימנסיה שימשה כמרכז החינוך והתרבות של השכונה החדשה
– ולאחר מכן של העיר תל אביב. בשנות ה-60 נהרס בניין הגימנסיה ובמקומו
נבנה מגדל שלום.
מדי שנה הייתה הגימנסיה מארגנת טיולים
להכרת הארץ לתלמידיה. בוגרשוב, סגן המנהל, ולימים המנהל, הטיף לאהבת
הארץ ולהכרתה והוא שיזם את הטיולים. הכיתות הנמוכות היו יוצאות לטיול
בסביבות תל אביב בלבד. אבל בכיתות השביעיות ובשמיניות הייתה מטרת הטיול
להקיף בשיט את חופי ים המלח. הסיעו את הנערים והנערות במשאיות פתוחות,
כאשר הם רובצים על קרקעית המשאיות בצפיפות רבה. אך כל זה היה חלק מן
החוויה. כל יציאה ממסגרת בית הספר שהיה בה רמז להתפרקות מעולהלימודים
הביאה בכנפיה שמחה וגרמה להם לפרוץ בשיר, לספר בדיחות ולהשתעשע.
המשאיות שיצאו בשעות הבוקר מתל אביב הגיעו
לים המלח בשעות אחר הצהריים. היה צריך לרדת מהמשאיות ולהמשיך ברגל עד
קליה, משם לקחת ספינה אשר היה ביכולתה לשאת עד 150 איש – ולהקיף מסביב
את ים המלח עד הגיעם לשפך נחל ארנון בצדו המזרחי של הים. נחל ארנון
מקבל את מימיו מן הגשמים אשר יורדים על הרי מואב ואדום, והוא יוצר
קניון צר שקירותיו נישאים לגובה של עשרות מטרים. פרץ המים שנכנס באופן
פתאומי לקניון יוצר זרם אדיר, סוער ומסוכן מאוד. התופעה באה לידי ביטוי
בעיקר בסוף עונת הגשמים – מה שקורה לעתים במועד חג הפסח.
בסופו של דבר נשפכו המים לים המלח ויצרו
דלתא קטנה ויפה. המים היו צלולים מאוד בימי הקיץ. ומובן שצינון הגוף
במים הקרים היה היה משיב נפש ומרענן. הדלתא עצמה הייתה קטנה ומכוסה
בקני סוף. על אחת הקרחות של הדלתא מצאו הנערים והנערות מקום להקים עליו
מאהל, לחניה לילית.
המדריכים והמורים הנלווים לטיול ניצלו כל
הזדמנות כדי לתת הרצאה בנושאי היסטוריה וגיאוגרפיה של ארץ ישראל. לעתים
ניסו המדריכים להעשיר את הידע של הנוער בכלי נשק – דבר שהעלה חיוך על
פני התלמידים אשר הידע שלהם בנושא זה היה מעודכן לאין ערוךוכבר היו
מביניהם שהיו חברים בקבוצות ה"הגנה" או ה"אצ"ל.
היו שני מורים לערבית, אשריקי וקרסנטי.
אשריקי לימד את הקלאסית, וקרסנטי את הריאלית, את חיים קרסו לימד קרסנטי.
במבחנים היה פותח את החלונות כך שישמו כמראה ששיקפה לעיניו את מה שקורה
בכיתה, מי מעתיק ומי לוחש. יום אחד ראה חיים טעות על הלוח. הצביע. "כן,
קרסו".
"אדוני המורה, יש לו טעות".
"לא יכול להיות".
"כן, שם".
המורה הסתכל היטב, ואישר "קרסו, יש לך
עיניים של מיקרוסקופ".
הגימנסיה העסיקה רופא בתחומה, את ד"ר
בנימיני שהיה ממוצא קווקזי. היו באמתחתו רק שתי תרופות: לכאב בטן – שמן
קיק. לכאב ראש - אספירין. הוא היה בעד נישואי תערובת. רצה אינטגרציה.
בגלל עבודתו וקשריו עם הורי התלמידים ,היטיב להכיר את תל אביב.
היה מורה לטבע, ברגר שמו, שנודע בהיותו
מהיר חימה וקל לכעוס. הילדים היו מרגיזים אותו בכוונה. יום אחד ניסה
חיים להתגנב לכיתה מבלי שיורגש, אבל ברגר בחושיו הרגיש בו, זינק אחריו
בקול תרועה ותפס אותו בחולצה. כשהיו מרגיזים אותו היה מתרתח וקורא
לשרת: "רזניק, תביא דלי מים", כאילו כדי לצנן את כעסו.
מרבית המורים היו מבוגרים – ועצבנים. היו
מורות לתפירה ולצרפתית. מורה לכריכייה, מורה לנגרות ואפילו מורה
לגננות: גדלו צנוניות, בצלים, ועד נחלת בנימין השתרעו ערוגות–ערוגות.
המורה למתמטיקה – ברוך. השיטות רוסיות.
העתיק תרגילים מספרי לימוד רוסיים ותירגל אותם איתנו. מבחני הבגרות
התחברו על ידי מורי הגימנסיה הרצליה וניתנו מטעמה. תעודת הבגרות הזאת
הוכרה בחו"ל על ידי האוניברסיטות וקיבלו אותנו ללימודים על סמך התעודה
שלנו. הבריטים התערבו רק בשלב מאוחר יותר.
המורה להתעמלות היה נשרי (אורלוב). רצנו
ברחובות אחד העם, נחלת בנימין, מונטיפיורי.
הפוליטיקה היתה פרובינציאלית, עדינה יותר.
בגימנסיה היו חיים אחרים לגמרי. היו שם הרבה שמאלנים. אורי ברנר, בנו
של הסופר הנרצח. המורים היו ברובם ציונים כלליים.
בגימנסיה הרצליה, החל בכיתה ט ועד יב למדו
שפה זרה נוספת על אנגלית. הייתה אפשרות לבחור בין צרפתית לאיטלקית.
חיים קרסו העדיף ללמוד איטלקית מאחר שזכה ללמוד עוד בילדותו ביוון את
השפה הצרפתית. המורה לאיטלקית היה יהודי-איטלקי בשם מריו לוי, ג'ינג'י
עם זקן, חביב, שהיה מקבל את משכורתו היישר מממשלת איטליה.
השיעורים נערכו שלוש פעמים בשבוע. מתוך
כיתה של ארבעים תלמידים, רק ארבעה בחרו ללמוד איטלקית, והשאר צרפתית.
מאחר שכבר היתה השפה הזאת שגורה בפיו של חיים היה לו קל ללמוד את השפה
החדשה והוא אף הצטיין בה – הוא קיבל ציון מצוין.
המורים ערכו את הבחינות, והם הודפסו
בסטנסיל. את נייר הקופי השליכו לפח האשפה– ומשם הוצאו אחר כבוד על ידי
הנערים שארבו להם כדי לדעת את השאלות מראש. מקור נוסף להשגת שאלות
הבחינות מראש היו ילדי חו"ל שנשלחו על ידי הוריהם ללמוד בארץ וגרו אצל
המורים בתשלום.
בחג החנוכה ערכה הגימנסיה נשף גדול.
הנערים והנערות היו משתעשעים , רוקדים "הורה" "רונדו" ו"דבקה" ושרים
שירי ארץ ישראל שהביאו עמם עולי רוסיה.
אריה, אחיו של חיים הצעיר ממנו בשנתיים,
סבל מאסטמה ולכן נשלח ללמוד בירושלים, באוויר הטוב. הוא התגורר אצל בני
משפחה ולמד בגימנסיה "רחביה" בירושלים. את לימודי התיכון (כיתות ט עד
יב) עשה בפריז. הוא התגורר אצל דודו אנג'ל ולמד בגימנסיה הצרפתית
היוקרתית Lycée Lakanal שנחשבה לבית הספר הכי טוב. לימים גילה אריה
ששכנו לספסל הלימודים היה לראש ממשלת צרפת. שמו היה Chaban-Delmas.
אריה סיים את לימודיו בהצטיינות. מאחר שהיה ילד מתולתל וחביב ניתן לו
הכינוי agneau si doux‘L כלומר –"הכבשה המתוקה".
כאשר סיים אריה את לימודיו, חזר ארצה.
השנה הייתה 1933. הוא החליט שהוא רוצה ללמוד רפואה – והפקולטה לרפואה
הטובה ביותר הייתה באוניברסיטה האמריקאית בביירות. אביו משה רשם אותו
ללימודי רפואה. אריה לא נשאר זמן רב בביירות. האווירה באוניברסיטה לא
הייתה לרוחו, היו שם יותר מדי סטודנטים ערבים, בלבו רצה אריה לשוב
הביתה. הוא היה בן 18 בלבד. חודש לאחר הגיעו, כבר תיכנן את הדרך חזרה.
יום אחד יצאו הסטודנטים לשחות בים.
להזדמנות זו חיכה אריה. בעודו ממתין ששותפיו ללימודים ישתכשכו בים, פנה
אריה, ובלא שחבריו ללימודים הרגישו, עזב את חוף הים ושם פעמיו לכיכר
הראשית Place des Canons, בביירות, שבה היו תחנות מוניות שיצאו ליעדים
שונים כמו: דמשק, חיפה, טריפולי שבצפון לבנון ועוד.
בהגיעו לחיפה ל- Hamra Square בעיר
התחתית, לקח מונית היישר הביתה לתל אביב. בהגיעו הביתה מצא את אביו
בטלפון, משוחח עם הנהלת האוניברסיטה, המיידעת אותו על היעדרותו של אריה
– ומיד דיווח להם כי הוא חזר הביתה בשלום. מה רבה הייתה הפתעתם של בני
משפחת קרסו מחד, והנהלת האוניברסיטה מאידך.
הנהלת האוניברסיטה נתבקשה לשלוח את חפציו
של אריה. חפציו נאספו ונשלחו לביתו במונית.
צפייה בסרטים היתה אחת ההנאות העיקריות של
הנוער. סרטים אילמים, בעיקר סרטי פעולה כמו "אדי פולו", קומדיות של
צ'רלי צ'פלין, בד אבוט ולו קוסטלו (הם "השמן והרזה"), מערבונים ועוד
.ברחוב תל אביב- יפו, לא רחוק מבית המלאכה של וגנר, היה ראינוע בשם
"ביתן", ללא גג, וושם צפו בסרטים רק בחודשי הקיץ. הראינוע היה מגודר
בלוחות עץ מסביב, וחיים קרסו זוכר שלא אחת צפה בסרט מבעד לחרכים של
לוחות העץ שגדרו את הראינוע. מספר בתים לאחר בית המלאכה של וגנר, בפינת
רחוב שלוש, התנוסס בניין של שתי קומות – הוא בנין לורנץ- שהיה שייך
למשפחת לורנץ הגרמנית. בקומת הקרקע הנושקת לרחוב היו חנויות ובקומה
השניה היה אולם גדול ששימש להקרנת סרטים והיו בו מקומות ל- 200 איש.
כאשר לא הוקרן סרט שימש האולם כבית קפה.
כאשר הוחל בהקרנת הסרט, כבו את האורות ועל
המסך הלבן הוקרן הסרט ולצדו התרגום בעברית, שנעשה על ידי ירושלים סגל,
רץ לאורכו על סרט צר. .
חיים קרסו זוכר, שיום אחד לא הגיע התרגום
לעברית בזמן. בעודם יושבים ומצפים לתחילת הסרט, יצא המקרין מאשנבו שמעל
ראשי הצופים וצעק: "מי יודע אנגלית ?" – לא עברו מספר שניות ואצבעות
חבריו הופנו אליו – "חיים יודע, חיים יודע!" צעקו.
וכך, לאחר השתהות ומבוכה קצרים, מצא עצמו
חיים עומד על בימה קטנה לצד המסך ומתרגם, תחילה במהוסס, ועד מהרה בקול
גדול, את הנאמר בסרט.
על תרומתו זו לחברה, זוכר חיים, כי הוענק
לו אלבום תמונות גדול.
בשנת 1927 פקדה את ארץ ישראל רעידה אדמה
בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר. מוקד הרעש היה באזור ים המלח, והיא גרמה
ליותר מ- 250 הרוגים ולהרס של כאלף בתים. במיוחד נפגע אזור ירושלים, אך
גם הפגיעה הייתה גם בערים רמלה, לוד, שכם וטבריה. 90 שנה קודם לכן בשנת
1837 החריבה רעידת אדמה את העיר צפת, ואלפי אנשים נהרגו. לעומת זאת
באזור החוף לא הורגש הרעש כלל.
חיים קרסו זוכר שבעת רעידת האדמה ב- 1927,
הוא שכב במיטה, והיא רעדה מאוד. המנורה התלויה מעליו התנועעה ודלתות
ההפרדה של חדר האוכל רעדו. היה הרס רציני בשכם, ובתל אביב אירגנו משלוח
אוהלים ושמיכות לעזרה. כמו כן היה הרס בצפת ובירושלים ובכל גב ההר.
ב- 1929 פרצו מאורעות. הייתה התנפלות
ערבים על דרום העיר, על שכונת שפירא, כולל רחוב הרצל ועוד. אנשים רצו
ברחוב נחלת בנימין צועקים ומבקשים מן התושבים, שיבואו לעזור להדוף את
הפורעים הערבים. באותה השעה בדיוק, בבית שברחוב נחלת בנימין 12, ישבו
חיים ואחיו אריה בשיעור אנגלית שהתקיים בביתם עם המורה הפרטי ,יונתן
ספרדי (למרות שהיה אשכנזי). יונתן רץ לחלון, ראה את המתרחש, ומיד נכנס
למטבח לקח משם סכין גדולה וירד להצטרף לאנשים שחשו לעזור לשכונות דרום
תל אביב.
המורה ספרדי היה אישיות מיוחדת במינה. לפי
שיטתו מעניין יותר וקל יותר ללמוד ולזכור אנגלית (או כל שפה זרה אחרת)
באמצעות שינון אמרות שונות, שהיו נחרתות בזיכרון. הוא היה מדקלם אותן
לנערים ומבקש שיחזרו עליהן, עד שלמדו אותם בעל פה, כמה מהן:
.Near is my shirt –
still nearer is my skin
The man who stands with his
hands in his pockets never gets much else into them
.Money
you either
use it
or lose
it |
