חיים קרסו , מבניה של משפחת קרסו הידועה, מוותיקות היישוב היהודי ביפו תל אביב, מעלה כאן על הכתב פרק מתולדות חייה של משפחתו, כפי שהם שלובים ובאים לידי ביטוי בתולדות חייה של המדינה שבדרך, ובעיקר בתולדות חיי היישוב היהודי ביפו תל אביב. חיים קרסו, יליד 1914, עלה ארצה מסלוניקי, יוון, ב-1924 , והוא בן עשר. סיפורו , המועלה כאן לראשונה, משקף באורח מרתק, חי ואותנטי את אורחות החיים דאז, של יהודים וערבים גם יחד, ואת חבלי קליטתם וניסיונות הסתגלותם של בני משפחתו ושכניהם אל תנאי הארץ ואל תושביה, חרף השוני.

בימי הקיץ היו הסוחרים והרוכלים הערביים מציעים את מרכולתם בקולי קולות ברחובות. רחוב לוינסקי של אותם הימים היה מעין שלוחה של הבלקן, אפוף ניחוחות שהביאו עמם המהגרים מסלוניקי ומבולגריה, היישר מארצם אל הרחוב הצבעוני הזה. הציעו שם: חמינדוס, פסטל (פשטידה), בורקס , ושאר מיני מאפה, אגוזים מצופים בסוכר, תפוחים תקועים על מקל. הרוכלים הערביים מכרו גלידה ( "בוזה" בערבית), שהיתה בטעמים של וניל ולימון. המשקאות הקרים שהציעו היו בטעמים שונים: לימונדה קרה, שהוכנה מלימונים טריים, "תמר הינדי" או "סוס", שהיה משקה חרובים מר (שנועד בעיקר לדכא את הצמא).

המוכר הערבי נשא על גבו מכל (ג'רה עשויה חרס), שממנו יצאה זרבובית ארוכה. המכל היה קשור אל גבו ולמותניו, ועל בטנו היו תקועים גביעים מנחושת. כדי למלא את הגביעים היה על המוכר רק להתכופף מעט – והנוזל היה נשפך אל הגביע מתוך זרבובית. בתוך הנוזל היה שרוי גוש קרח גדול – מה שעזר מאוד לצנן את חום הגוף בחודשי הקיץ הקשים.

 כך בימי הקיץ. ואילו בבוקרי החורף הקרים, השכימו קום מוכרי הסחלב החם, על מנת להכין את המשקה הטעים, העשוי חלב טרי, ולהציעו לאלה שהשכימו לצאת לעבודה.

בשכונה היו מספר בתי קפה שקראו להם "קהוונה" cavane (מעין ביסטרו בנוסח הבלקן), מהמילה קהווה – קפה. אחדים היו בנוסח סלוניקאי עם ריח הרקי (ארק), המזט והקפה הטורקי ובחלל נשמעו דפיקות השש-בש עד למרחוק.

 עוד לפני הקמת "אחוזת בית" (שמה של תל אביב ביום היווסדה), שימשו בתי הקפה למקומות בילוי ומפגש. ביניהם היו קפה "ליפשיץ" בדרך נווה שלום (שכונת שבזי), וקפה "לורנץ" (בפינת דרך יפו-פתח תקווה), שהיה בבעלות גרמנית. משנות ה- 20 ואילך היו בתי הקפה של תל אביב למוסד חברתי וכלי ביטוי חשוב של תרבות החוץ של העיר. בתי הקפה הראשונים שהוקמו בתל אביב כללו כמה שולחנות, שהוצבו בחוץ, ולא היתה הבחנה בין בית קפה למסעדה. יוצא דופן היה בית הקפה והמסעדה קזינו "גלי אביב" שנפתח על הים ב- 1923. בנה אותו האדריכל מגידוביץ. הקמתו היתה אופיינית לגאות הכלכלית שבאה עם העלייה הרביעית, הן מבחינת ההימור העסקי והן בסגנון הבנייה הראוותני והמצועצע שלו. היה זה בניין דו-קומתי, בעל גג זכוכית נפתח בקומה בקומה השנייה, ששימשה כבית קפה. בסופי השבוע ניגנה בו תזמורת ריקודים, וביתר הימים ניגנו כנר ופסנתרן מהשעה חמש וחצי אחר הצהריים עד חצות. ב"גלי אביב" התארחו פקידי ממשל בריטיים, תיירים ואנשי החברה הגבוהה של תל אביב.

 צורת בילוי נוספת שנהגה בתל אביב היתה טבילה במרחצאות מים חמים. אחד ממקומות הטבילה היה ברציף הרברט סמואל שהיה שייך לעירייה. כמו כן היו "מרחצאות הדרום" שהיו בשכונת נווה שלום (שכונת שבזי), ובית מרחץ ומקווה ברחוב פינס.

 היו שלושה בתי כנסת. האחד – של הבולגרים, השני – של עולי סלוניקי והשלישי של האשכנזים (בדרך כלל יוצאי פולין). הללו היו במיעוט.

 בהגיע השבת היו ילדי האשכנזים בשכונה מתקנאים בספרדים. וכל כך למה ? כי אצל הספרדים הקריאה בספר התפילה ובתורה היתה מהירה יותר, עם פחות סלסולים. ילדי הספרדים היו מגיעים הביתה, אוכלים את הבורקס עם הסוטלץ (אורז-חלב) והיוגורט, וחוזרים לשכונה לשחק, ואילו ילדי האשכנזים ישבו בבתי הכנסת ופזלו בקנאה לעבר הרחוב ולא העיזו לזוז ממקומותיהם מאימת אביהם.

ביום תשעה באב, היה מנהג, לפיו זרקו הילדים את "הבומבלך" מעץ הקיקיון על ראשי המתפללים האשכנזים. המתפללים ישבו על הארץ, על גבי ספסלים הפוכים, התפללו ובכו ומדי פעם רמזו לילדים הספרדים שיזרקו עליהם את בלוטי הקיקיון, וככל שזרקו יותר כן הרבו במצווה יותר, והבכייה והיללות, לא עלינו, הרקיעו לשחקים.

עקרות הבית השכימו קום על מנת להכין את היום שלפניהן – כלומר לנקות ולהכין את הארוחות. חלק מהמצרכים הם קנו מהפלאחים הערביים שהיו מסתובבים ברחובות הראשיים עם עגלתם העמוסה תוצרת טרייה כמו: חלב, גבינה, ירקות טריים ועופות.

 שמן היו מוכרים הרוכלים הערבים ממכל גדול שהיו נושאים על עגלה וממנו היו מוזגים לקונים. חלב נמכר לעתים ישר מעטין העז. הלחם ודברי המאפה נאפו בבית.

הסוחרים והרוכלים הערביים היו נוהגים את עגלתם לאורך הרחובות הסואנים, וקוראים בקול גבוה, באידיש : "איגירגס" (מלפפונים), "אלטע זאכן" (דברים ישנים),"אלטע שיח" (נעליים ישנות),"אלטע רוב" (שמלות ישנות). בקיץ, בימי החול, עברה מדי יום עגלת קרח, כשהעגלון מתריע על בואה בעזרת פעמון. ילדי השכונה היו מסתערים על העגלה עם שקים וסלים, מחכים לתורם לקבל רבע בלוק קרח. הם אהבו את העמידה ליד העגלה ביום חם, כשאדי הקור נידפים מתא הקירור שנישא על גבי העגלה ורסיסי הקרח ניתזים מהדקר, שבעזרתו ביקע מוביל הקרח את הבלוק לחתיכות "מדויקות", בדיוק על פי המידה שהתבקש. מדי פעם קפץ לו רסיס קרח מחוץ לעגלה, והילדים התנפלו עליו כמוצאי שלל רב. המוצא המאושר תפס, החזיק וליקק, ופה ושם נתן לק לחבריו הטובים (זה היה מה"כיפים" שפקדו את הילדים בחופש הגדול בימי הקיץ).

במרכז המסחרי היו רוב התושבים ספרדים דוברי לדינו, ובכל זאת ומשום מה, קראו לרחוב בשם לוינסקי.

במורד הרחוב, עטרו עגלות פלטפורמה צבעוניות שיועדו להובלה, בדרך כלל צבועות תכלת-לבן-אדום, רתומות לסוסי משא ענקיים (קראו להם אז בשכונה סוסים בלגיים) לבנים, אפורים וכסופים, מטופחים ומבריקים מהשמן המיוחד שמרקו בו את גבם. הזנבות התרוממו בגאון והיו עשויים מדרגות מדרגות, מופרדים בחלק העליון מהאחוריים במקלעת חבל אדומה. על הרתמה משני צדי הצוואר היו תלויים פעמוני נחושת ממורקים, ובכל תנודת ראש נשמעו צליליהם – זו היתה גאוות העגלונים הסלוניקאיים.

הרחוב היה תוסס. שכנו שם, זה בצד זה, חנויות בתי מלאכה, מאפיות מספרות ועוד. ברחוב יפו-תל אביב נפתח מפעל לכלי מכניקה בבעלות משפחת וגנר, משפחה נוצרית מגרמניה. במפעל זה אפשר היה לרכוש ידע ולעבוד במסגרות, תיקון מכוניות וחשמל.

בימי חול המה הרחוב אנשים, עגלות וסוסים, ואליהם הצטרף הרעש שעלה ממחרטות בתי המלאכה וממסורי הנגרים – אך יותר מכול - מהתור הארוך שהשתרך ליד תנור המאפייה של עזרתי כאשר הציף ריח אפיית הלחם והעוגות את הרחוב.

הנשים היו עושות את כל מלאכות הבית למעט כביסה. כובסות ערביות מקצועיות היו נשכרות בידי בעלי אמצעים.

נעליים היו מזמינים לאחר שמדדו (ציירו) את כף הרגל. בגדי ילדים היו נקנים פעמיים בשנה, לפני החגים.

כאשר המבוגרים יצאו לעבוד בבוקר, נשלחו הילדים ללמודבבתי הספר. הבנים נשלחו לבתי ספר כמו "עזרא" או "אליאנס", והבנות לבית הספר לבנות בשכונת נווה צדק.

מדי יום רביעי היתה מועלית הצגה מיוחדת לבני נוער בראינוע "עדן", אשר היה בבעלותם של האדונים ויס ואברבאנל, ובשבתות נערכו הרצאות מעניינות בענייני דיומא, על ידי ד"ר בלובשטיין, סופר ידוע, אשר הקים את "בית העם" .

הגימנסיה העברית הרצליה הוקמה ביפו בשנת 1905 ונקראה "הגימנסיה העברית". בשנת תרס"ט – 1909 עברה הגימנסיה מיפו לשכונה החדשה, לרחוב הרצל, וקיבלה את שמה החדש – גימנסיה הרצליה – על שם חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. הגימנסיה שימשה כמרכז החינוך והתרבות של השכונה החדשה – ולאחר מכן של העיר תל אביב. בשנות ה-60 נהרס בניין הגימנסיה ובמקומו נבנה מגדל שלום.

המשך יבוא...

עמוד הראשי