|
רִמּוֹן וְרִמּוֹנָה
כתב: צבי רון
עָנָן קַל בַּשָּׁמַיִם, הַקַּיִץ חָלַף.
רִמּוֹן וְרִמּוֹנָה תְּלוּיִים עַל עָנָף.
רוּחַ תִּשְׁרֵי אֶת רִמּוֹן מְנַדְנֶדֶת.
רִמּוֹנָה סְבִיבוֹ בְּמָחוֹל מְרַקֶּדֶת.
כָּל פֶּלַח בָּשֵׁל בָּרִמּוֹן הַכָּתֹם.
רַקָּתָהּ שֶׁל רִמּוֹנָה – צָהֹב וְאָדֹם.
רִמּוֹן כְּבָר כִּמְעַט מִתְפּוֹצֵץ, לֹא יָכֹל,
הִגִּיעַ הַזְּמַן – חֲטֹף וֶאֱכֹל!
כָּבֵד הוּא רִמּוֹן, וּפֶה לוֹ פָּתוּחַ.
מְלֵאָה גַּם רִמּוֹנָה, וְשָׂחָה לָרוּחַ:
אֵלֵינוּ אֶת נֹגַהּ בְּיַחַד נָרִים,
אֶל הַפֶּה הַמָּתֹק נְגַרְגֵּר גַּרְגִּירִים.
|
