לעמוד הראשי

תחנה בפתח תקוה חוויות מן הימים הראשונים של ההיקלטות בארץ מאת: סביטלנה צמוק  הייתי בת 13 כשעליתי עם משפחתי לישראל מאוקריינה - קייב.  יצאנו מקייב בחודש אוקטובר, במזג האוויר חורפי, קר מאוד כ-2-4 מעלות . וכך עטופי מעילים, נחתנו לתוך בוקרו של חורף ישראלי: 55:00 בבוקר - וחמסין כבד. זאת היתה קבלת פנים מאוד לא מקרבת לאנשים כמונו , שלא רגילים לחמסינים.  איש גם לא ציפה לנו בשדה התעופה , כי הסתרנו את דבר בואנו כהפתעה לדודתי. למזלנו, תפסנו מונית עם נהג דובר רוסית. הוא לקח אותנו לפתח תקוה , לרחוב שבו גרה הדודה שלי. היתה לנו הכתובת המדויקת, שם הרחוב ומספר הבית, רק שעל הבתים לא היה מספר. חיפשנו... .בינתיים עלה מן התחנה המרכזית הסמוכה רעש מחריש אוזניים, ואמבולנסים צופרים נסעו בכביש הלוך ושוב... עמדנו חסרי אונים ליד המונית , והתחלנו, אמא ואני, לבכות- לאן הגענו? לקייב שלחה דודתי תצלומים של הטיילת בתל-אביב ושל הטיילת בנתניה . חשבנו שנגיע לעיר קיט. אבל בסוף מצאנו את דירת הדודה. הקשנו על הדלת ודודתי הציצה החוצה. מופתעת, היה המשפט הראשון שלה: "מה אתם עושים פה?" כאילו היינו סתם שכנים מן הבית שליד . היא היתה בהלם. זו לא היתה קבלת הפנים שציפנו לה לאחר 3 שנים שלא נפגשנו. נשארנו אצלה יומיים. אמי מצאה דירה במרכז העיר ובתוך יום וחצי כבר עברנו לדירתנו. ביום השני כבר הלכתי לבית הספר. באוקראיינה נהוג להתלבש אלגנטי לבית הספר, בנות בחצאיות כהות עד הברך והבנים חייבים להופיע במכנסיים ארוכים. ביום הראשון, לבשתי לבית הספר חצאית, כמו שאני רגילה, וכולם צחקו. היום הזה עבר מאוד לא נעים. לא הרגשתי בנוח. ראיתי שכולם באו בבגדים לא רשמיים, גם הילדים שעלו ארצה לא מזמן. גם הם צחקו מהתלבושת שלי - שכחו שגם הם הלכו ככה. המורה לא אמרה כלום, למרות שהיא הבינה רוסית (לא דוברת). היא היתה מקסימה , אבל גם בימים הבאים , לא נעים היה לי לספר לה מה עובר עלי: ציירתי לעצמי עולם ישראלי משלי, וכאילו הכול פה התהפך . הייתי הולכת ברחוב שבו צועדים אנשים רבים ומרגישה שאני צועדת לבד. הייתי בודדה. אחרי שעות בית הספר באתי הביתה , הייתי יושבת שעות על המיטה שלי שבקצה החדר, עד הלילה, כך במשך חצי שנה. היתה לי מחשבה שעד שלא אדע 100% עברית "מן המסד עד הטפחות" לא אוכל ליצור קשרים בעברית. חשבתי שאני אתחיל לדבר רק כשאוכל לענות לאנשים שמעליבים אותי. כי כשעניתי ב "למה " המצב נעשה יותר גרוע. ואני לא יכולתי לענות. היו לי בשנה הזו הרבה מקרים לא נעימים. הייתי בהלם אחרי שתרגמו לי דברים שאנשים אמרו לי בחיוך (כאילו אמרו משהו טוב).  הייתי בכיתה ח'. התחלתי ללמוד עברית, והיה קשה. בהתחלה לא הבדלתי בין משהו שהיה מצחיק ולמשהו שנתפס כרציני. הייתי צריכה ללמוד את המנטליות של הישראלים. לא הבנתי מה הם רוצים . לא הבנתי למה ומה הדברים שעניינו אותם. ואז, חלף זמן, הכרתי אנשים שגם הם עלו לארץ לפני שנה או שנתיים, התחברתי אליהם, והתחלתי להתערות בחברה הישראלית. היום 7 שנים לאחר העלייה הכל נראה לי מקסים, הבעל, החיים בישראל, העבודה. התרגלתי לאוכלוסייה הישראלית ואני מרגישה שייכת.   בצילומים משמאל: סביטלנה היום מרוצה ומאושרת. צילום : ניצה לוין

כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005   ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות, הכתבות, המאמרים, היצירות ולתצלומים המתפרסמים בירחון (באתר) זה והם על אחריות במפרסם בלבד.