*
אוֹהֶבֶת
לְלֹא תְּנַאי
כתב וצילם: צבי רון
חוֹזֵר הַבַּיְתָה סָחוּט
מִיּוֹם עָמָל מְפָרֵךְ.
צוֹעֵד בְּמַעֲלֵה הָרְחוֹב,
שׁוֹמֵעַ מֵרָחוֹק
אֶת נְשִׁימוֹתַיִךְ הַקְּצוּבוֹת.
מִתְקָרֵב מְעַט,
וְהֵן גּוֹאוֹת וְעוֹלוֹת.
פּוֹתֵחַ אֶת הַדֶּלֶת בְּחָרִיץ צָר,
וְאַת – פּוֹעֶרֶת אוֹתָהּ לִרְוָחָה,
מִתְנַפֶּלֶת עָלַי מִתְלַהֶבֶת
בְּחִבּוּקִים, בִּנְהָמוֹת,
בִּילָלוֹת שֶׁל גַּעְגּוּעִים,
מִכָּל הַכִּוּוּנִים.
כִּמְעַט מַפִּילָה אוֹתִי
עַל הַשָּׁטִיחַ.
וַאֲנִי –
יָצָאתִי בַּבֹּקֶר טָרוּד וְנֶחְפָּז,
אֲפִלּוּ לֹא נִפְרַדְתִּי מִמֵּךְ לְשָׁלוֹם.
לֹא הֶעֱבַרְתִּי יָד מְלַטֶּפֶת עַל רֹאשֵׁךְ וְעַל
פַּרְוָתֵךְ... |