לעמוד הראשי

יתום אני , בן שישים כתבה: חנה זוהר בפעם האחרונה שחמותי ביקרה בביתנו , היה זה בליל הסדר האחרון שלפני חצי שנה. ישישה בת שמונים ושש ,שברירית, כפופת גו, שערה הכסוף עוטר את פניה שאותות הזמן ועקבות מחלת הפרקינסון ,חרצו בהן הבעות סתמיות לא מוגדרות, כמו סימני שאלה לא מפוענחים . עיניה, שהעידו פעם על חוכמתה ,התרגלו לאדישות , היו בוהות באוויר , הפסיקו להתעניין במתרחש. עיניים ספק שואלות, ספק אדישות . מבקשות רחמים. אולי. חמותי נכנסה לחדר המואר, עטוף אווירת החג ,מובלת בשתי ידיו החזקות של בנה , מדדה על שתי רגליה כעורב פצוע שנשברו כנפיו .לבושה שמלה שחורה , מבריקה , עשויה מסטין יקר ,שבתה דאגה להביא לה מאמריקה . הושיבו את חמותי בראש השולחן בכיסא נוח ויציב , והיא, מנסה לדבר , אולי לשאול דבר מה , אבל מתייאשת חיש מהר וממשיכה בשקט במלאכת האכילה, משל זה הדבר היחיד החשוב לה בחיים , הנאת האכילה. האם נמצא לה גם טעם אחר בחיים...? רגליה כבר מזמן לא נשמעות לה , לשונה נאלמה דום ובגדה בה, וכל גופה רופס משל היה כדור שאין בו יותר תועלת . האם יש דבר עצוב מאיבוד שליטה ? האם יש דבר יותר משפיל מחוסר אונים ? ובכל זאת שמתי לב שחמותי נהנית להיות במרכז ההתעניינות , נהנית למשוך תשומת לב באירועים משפחתיים כגון אלה, נהנית ממנות אהבה קצובות שבני המשפחה מרעיפים עליה בין אירוע אחד למשנהו. בסך הכול היטיבו החיים עם חמותי. חמי וחמותי עלו ארצה בשנות החמישים המוקדמות , מיד לאחר קום המדינה. כמו על מיליוני היהודים גם על משפחתם ריחפה סכנת ההשמדה בזמן השואה והם נאחזו בכל הכוח בחיים. את ילדיהם הם שלחו כחלוץ לפני המחנה לארץ ישראל ולאחר קום המדינה הצטרפו אליהם. המשפחה התאחדה מחדש ,ליקקה את פצעיה וניסתה לעמוד על רגליה ,להתחיל את החיים מבראשית . בזמן המלחמה הולאם כל רכושם – תחנת קמח, בית גדול, חנות משגשגת – בידי הגרמנים שכבשו את לובלין אשר בפולין ,עיר מגוריהם , עיר ציורית שרוב תושביה היו יהודים, והם נותרו חסרי כול. הגלו אותם למחנות עבודה , זרקו אותם לרחובות, לאשפתות, בלי כל היגיון ורחמנות ובלי רגשי אנוש. כאשר המשפחה עלתה ארצה , הם עברו את כל קשיי הקליטה כיתר העולים החדשים בזמן ההוא, ובאו סוף סוף אל המנוחה ואל המנוחה. אמנם את מנוחת הנפש מצאו בארץ ישראל ובמדינה היהודית הצעירה שנתנה להם תחושה של שייכות ,של גאווה ,אך אל הנחלה הם הגיעו יותר לאט , אחרי חבלי קליטה והסתגלות לשפה , לתרבות , לעבודה ,לאנשים. וכאן בא החלק השני של קורות המשפחה . החלק שמתחיל להיות יציב. מגורים של קבע בשיכון עולים בבת ים , עבודה של ראש המשפחה בתור מנהל חשבונות בהוצאת ספרים , התבססות כלכלית . שלושת ילדיהם , שתי בנות ובן , הכו אף הם את שורשיהם באדמת הארץ, למעט הבת הצעירה יותר בעלת הצמות השחורות, שבחרה כעבור זמן להתחתן ולהישאר בארצות הברית, דבר שהחזיק את חמותי כל החיים על אש קטנה של געגועים וציפיות לבואה ארצה מדי פעם. חמי וחמותי היו יחדיו כשישים שנות חיים , ותמיכתם זה בזה יכולה ללמד פרק על זוגיות ואינטימיות . הם חיו את חייהם כפי שהתורה ציוותה עליהם לחיות ולקיים את מצוותה בקפדנות יתירה. במיוחד אהבתי את לילות הסדר שנערכו כל שנה בביתם. אורחים רבים , בני משפחה ואורחים נוספים שהייתה מצווה להזמינם ,ישבו מסביב לשולחנות מאולתרים, מכוסים במפות לבנות מעומלנות , וראש המשפחה היה מפסיק מדי פעם את קריאת ההגדה ומתעכב על פלפול זה או אחר למגינת לבם של הילדים הקטנים . אלה האחרונים חיכו בקוצר רוח לסיום קריאת ההגדה שהתארכה. "הרשיל , תגמור לקרוא כבר את ההגדה , אתה לא רואה שהילדים כבר רעבים ? " , הייתה מאיצה בו חמותי ובקולה דאגה בגלל האוכל שמא יתקרר.  ההתעסקות התמידית של חמי ברזי התורה ,עוררה אצלי כבוד גדול אליו ולכן הוא מצא אצלי אוזן קשבת ונכונות מצדי לרדת לעומקם של פירושים, כי הבנתי שעולמו זה , קיצוני ככל שיהיה , הוא עולם של סקרנות אינטלקטואלית , של אהבת ספר , של הרהורים ומחשבות, ואלה כידוע עוררו בי תמיד הערצה. את חמי אפשר היה למצוא או בעבודה שבה השקיע את רוב זמנו או בבית הכנסת. במקומות אחרים לא היה חמי אף פעם. האם נתן פעם את דעתו לראות פרחים בלבלובם בגינה הקרובה, האם היה אסיר תודה לעצים הירוקים שמושיטים את צלם ביום שהאדם מתעלף מחום השמש, האם הפקיר פעם את פניו בידי קרני השמש החמימות והנעימות ביום חורף נעים מתוך רגע של פינוק מרגיע , האם שמע פעם את ציוץ הציפורים שמתעוררות עם שחר ומבשרות על בוא יום חדש לעולם ? האם היו גם חלומות כמוסים שלא ידענו עליהם ? ואם היו לו חלומות נסתם עליהם הגולל לנצח ומלאך המוות צוחק את צחוקו המרושע ואומר בינו לבין עצמו : "עקרתי אותו מארץ החיים והבאתי אותו לארץ המתים וכאן אלמד אותו כיצד יש לחיות בין המתים, אולי כאן הוא ילמד לחיות...חה חה חה! אני רוצה לחזור לאותו זיכרון נעים של ליל הסדר בבית חמי וחמותי. היינו קוראים את ההגדה של פסח מבלי לפסוח על אף קטע ממנה, בניגון חסידי מסתלסל ,מתחילתה עד סופה . והקושיות ששאלו הילדים,הדהדו בחללו של החדר, בקול רם ולשמחת כל המסובין. שולחן ליל הסדר היה ערוך לפי כל כללי הטקס, וצלחת גדולה מכסף מעטרת את ראש השולחן ועליה מונחים כלאחר כבוד: המרור ,החרוסת, הזרוע והביצה הקשה, המפארת אותו בשלל צבעיה. ובצדה מונחות המצות מכוסות במפית רקומה, וכמובן, האפיקומן שמחכה בסבלנות ליד מושטת וקטנה שתגאל אותו ממחבואו. סוף סוף ,שעת הסעודה הגיעה. .ה "גפילטע פיש " שחמותי ידעה להכין היו הדגים הממולאים הטובים ביותר בעולם שסוד הכנתם היה ידוע רק לחמותי ואפילו" בשלנית" מתוחכמת כמוני לא הצליחה לפצח אותו. כשבוע מראש , הייתה חמותי מביאה מחנות הדגים השכונתי ארבעה דגים גדולים , תוססים ומפרכסים, ושמה אותם באמבטיה מלאה מים ,משל חזרו לאגם הטבעי שממנה באו ,נשאירים בחיים עד לרגע האחרון ואז במכה מיומנת בראש הייתה מכשירה אותם להקריב את עצמם על שולחן ליל הסדר. גם תרנגול ההודו שחמותי הייתה קונה בשלמותו בשוק הכרמל ,קפח את חייו לשם אותה מטרה וחמותי הייתה מערימה על צלחת הגשה עמוקה חלקי עוף טריים שדבק בהם המרק המתובל עם הרבה גזר ופטרוזיליה ובעל כורחי הפכתי שותפה לדבר עבירה. חמותי הייתה אשת חיל. בזמן שהיא לא השיטה את הדגים באמבטיה ולא הלכה לשוק לקנות את התרנגול הודו, היא עסקה כל הזמן בייסורים של זולתה. כל חייה היא עסקה בעבודה התנדבותית בבית החולים בתל השומר ועל כך היא קבלה אות הצטיינות ופרסים."כאשר אני נמצאת בבית חולים ואני רואה את המסכנים שם שמתייסרים בכאבם , הדבר מנחם אותי שאני בריאה ומודה לאלוהים על כך," הייתה אומרת לי לא פעם ושביעות רצון עצמית ממלאה את כל ישותה. אך לא רק את הגוססים היא אהבה לסעוד , אלא היא הקדישה את מרצה הרב גם לוועד למען החייל, אספה כסף לרווחתם של חיילנו, שיבדלו לחיים ארוכים. חמותי הייתה אישה חכמה, שידעה להנחות כך את שאלותיה כך שתמיד תקבל את כל האינפורמציה שהיא רוצה לדעת, והיא רצתה לדעת על כולם והייתה תמיד מעורבת בכל מה שהתרחש הן במשפחה הקרובה והן בחברה בכלל. מי התחתן עם מי ,מי רצח את מי, מי ברח מהארץ ולא היה דבר שנעלם מעיניה. לכן , המעבר החד בין האישה התוססת והפעלתנית כל חייה לאישה השבורה והמעוותת בשנותיה האחרונות בבית האבות, היה מעבר עצוב מאוד ומפתיע. היה עצוב ומעורר אהדה לראות כיצד היא קיבלה עליה את גורלה, בלי תלונות , בלי טענות ודרישות, בלי לשתף אחרים במה שעובר עליה. לפני חצי שנה ישבה חמותי ליד השולחן ערוך בביתי בליל הסדר. ישבה בשקט כדג אלם. על מה חושבת היא ומה היא חושבת ומה היא כאילו מתאמצת לומר לנו? על מי היא חושבת? האם היא שמחה? האם היא עצובה? האם היא סובלת ? האם היא נהנית עם משפחתה מסביב לשולחן? לפני שנה וחצי הלכה חמותי אחרי ארונו של בעלה וגם במעמד הזה לא יכולת לדעת מה עובר בראשה. שיירת האבלים מתנהלת בעצלתיים ובנותיה ובנה תומכים בה מימינה ומשמאלה ועל פניה אותה אדישות , אותן העיניים הבוהות בחלל, עיניים שפעם היו בהם הרבה חיים תוססים. לפני שבוע היא הלכה לעולמה. האדמה פערה את פיה וגופתה המתה הושלכה לתוכה. אי אפשר להשלים עם המציאות . עם המציאות הבלתי נמנעת . בעלי יתום. בן שישים.

כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005   ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות הכתבות ולתצלומים והם  על אחריות המפרסם בלבד