|
השקד
כתבו: ניצה/דיתה
צילום: ניצה לוין
העץ העירום, השקדן,
עומד, מסתתר בין צבר לתאנה.
כבר חורף, אך הוא שלח זרועותיו, שאנן,
לא מודע לקור, לזקנה,
לגילו המופלג...
ואפילו אם היה קצת מודאג ,
או אפשר חש לחוץ,
לעמוד כל לילה עירום שם בחוץ,
לא הראה שום סימן עזיבה, הוא בעצם לא מש,
ושקד כתמיד על צמיחה מחדש.
כך בדק כל עלה אם ירוק כיאה, ואם הפרח ורדרד או
לבן,
והתקין את עצמו לעמוד בזריחה –
כאילו היה שוב צעיר, שוב חתן,
מהודר בגלימה מרהיבה של פריחה
שקד.
מחויך, מקשיב עם שחר לקולות רננה,
לציוצי ציפורי נעוריו מעליו
ובלילה ראשו נמלא טל-ציפייה כשיבה לבנה ...
שקד.
כאשתקד לפרוח ביקש, להוציא ציץ, להרגיש.
כפתור ופרח, מנחת אהבה למקדשם הביא, את עצמו שי
לה הגיש.
שקד.
בבוסתן
בחולות אשקלון
לא מוכן
להבשיל אחרון,
השקד.
תפרחתו כשמלת כלה מתנפנפת
בעלים לבנים וורודים מתיפייפת.
הוא הראשון ללבלוב – ועליו הם חלוצים,
ראו אותו רעיו פורח – ניעורו, הנצו, לבשו חג העצים.
|
