לעמוד הראשי

הנסים שקרו לי

כתבה: ברוריה רוזנפלד

לכבוד חג החנוכה יצאנו לחפש אנשים עם סיפור חיים המכיל בתוכו נס. נפגשתי עם החבר דוד רזמוביץ מבית גמליאל, וכשהוא סיים לספר את סיפור חייו השכלתי להבין כי מהלך כל חייו, וכן דרך הישרדותו את השואה, נתאפשרו כתוצאה מרצף של נסים.

דוד נולד ב 1920 בעיירה רכוב שבחבל מרמורוש באוקראינה. כבר בשנות נעוריו היה דוד תלמיד חכם פעיל ועצמאי, שלא שקט על שמריו.

דוד מספר:

בגיל 14 נסעתי מעיר הולדתי ללמוד הרחק מהבית. הגעתי למרגרטן, עיירה הרחוקה מרכוב כ- 400 ק"מ, שם למדתי במשך חצי שנה ולאחר מכן עברתי ללמוד בבילקה ויותר מאוחר בסהרדל. כך למדתי בישיבות מספר עד גיל 21. ב -1941  לאחר שלוש שנות שלטון של ההונגרים באזור, גויסתי למחנה עבודה בכפייה (מונקטבור).

ההונגרים ששלטו במקום עד שנת 1944, היו בעלי הברית של הנאצים. 3 שנים הייתי במחנה הכפייה, שם בנינו שוחות ובונקרים לצבא.

במהללך תקופה זו נשלח רוב רובו של הגדוד שלי (כ-1200 איש) לרוסיה, אולם אני נשארתי עם החולים במחנה. מתוך ה- 1200 שנשלחו לרוסיה שרדו רק כ- 5 אנשים, וסביר להניח שאם הייתי בתוכם גם גורלי היה נחרץ למוות.

הגדוד החדש שצורפתי אליו החל לנדוד בהונגריה והגיע עד לפולין.

עבדנו 12 שעות ביום. בהתחלה הקפידו לתת לנו אוכל, אולם זמן קצר לאחר מכן, גם כמות האוכל ירדה פלאים.

כך שרדתי עד אותו היום הנורא, 18 לאוקטובר 1944.

באותו יום החלו הרוסים לתקוף את ההונגרים והגדוד שלנו החל לסגת.

אני נכנסתי לדילמה: האם לחכות לרוסים או לברוח עם הפלוגה?

החלטתי להמשיך עם הפלוגה.

היינו בדרך כשלפתע נעצרה לידנו משאית ורב סמל הונגרי ירד ממנה. הוא ביקש ממני לעלות על המשאית.

נסענו מרחק קצר עד שהגענו לגשר שעל הנהר טיסה. כאן הורה רב הסמל לנהג לעצור באמצע הגשר, וציווה עלי בפקודה לרדת מהרכב. מיד כשירדתי התחיל להכות בי מכות רצח ולבסוף זרק אותי למים. למזלי, המים היו רדודים וברגע שהוא הוציא את האקדח, נשכבתי במים ועשיתי את עצמי כמתעלף, או מת.

ההונגרי הרפה ממני, עזב אותי מתחת לגשר והמשיך בדרכו.

אותו רגע, בדרך של נס, הופיע לידי החייל ששמר על הגשר. והוא קיבל פקודה לפוצץ את הגשר לפני שהרוסים מגיעים.

החייל עזר לי לקום, נתן בידי מקל והסביר לי שעלי למהר ולברוח אל בתי היהודים הסמוכים לנהר. עשיתי כעצתו. נכנסתי לאחד הבתים הריקים, ושם הסתתרתי באח של הבית. כך ניצלתי מקרב היריות שנערך באזור בין הרוסים להונגרים.

ושוב נס: שכן הונגרי שהגיע לבית אימץ אותי וטיפל בי, ולאחר שנתיים וחצי שבהם לא בא בשר אל פי , אכלתי לראשונה בשר. הבשר שהוא הגיש לי היה  לא כשר, אולם לא ידעתי על כך. לאחר התאוששות קצרה חזרתי לעיר הולדתי רכוב.

לא אשכח את המפגש עם בית אבא. מצאתי את הבית עומד על תלו ובו כל הרהיטים כבימים עברו. מרוב התרגשות נפלתי על הרצפה ובכיתי, ורק אז הבנתי שאף אחד ממשפחתי לא שרד.

שלושה חודשים נשארתי ברכוב, האזור עבר לשליטת הצ'כים והם גייסו אותנו ללחום בנאצים.

לא היה לי מה לאכול ולכן נאלצתי ללכת איתם אולם בראשי נקרה המחשבה שעלי לברוח לרומניה. בבוקרשט, כך ידעתי, יש לי דוד עשיר.

המתנתי על גדות הנהר לספינה קלה שתיקח אותי לגדה שמנגד, אולם מפאת חוסר מקום נותרתי לעמוד על על גדות הנהר. היה יום גשום ונהר הטיסה היה מלא על גדותיו, הספינה הקלה טבעה בנהר וכך ניצלתי שוב בנס מטביעה בנהר.

עברתי את הנהר לסיגט שברומניה ומשם לבוקרשט, שם פגשתי את דודי וכל משפחתו. הוא קיבל אותי בשמחה, קנה לי חליפה, תיקן לי את השיניים ועזר לי להתאושש מזוועות המלחמה.

לאחר חצי שנה הוא צייד אותי בכסף ובמאי 1945 נסעתי בחזרה לרכוב.

שם מצאתי את הכסף והרכוש שאבי ז"ל החביא.

לאחר חצי שנה נודע לי שהקג"ב מחפש אותי. ברחתי לסיגט והצטרפתי לקיבוץ "תורה ועבודה". שם גם פגשתי את רעייתי, התחתנתי ולאחר שהות של יותר משנה בקפריסין הגענו בשלום לארץ ישראל.

ב - 1950 הייתי בין מקימי המושב של הפועל המזרחי – בית גמליאל. במושב הקמתי את משפחתי וכיום חמשת ילדי מטפלים בי באהבה ובמסירות. עד היום מקדיש רב דוד רזמוביץ את רוב זמנו ללימוד תורה, גמרא וכדומה. הוא משמש חברותא זה שנים לרב היישוב ולעוד חברים צעירים ממנו הנהנים לחלוק איתו את לימוד התורה .

 

 

 
 
 כל הזכויות שמורות למערכת "הקטר" 2005  
ניצה לוין  טלפקס : 03-9364272

המערכת אינה אחראית לתוכן המודעות הכתבות והתצלומים והם  על אחריות המפרסם בלבד